איך משתנים החיים / ערן מעוז

כשאני כותב על דייב למלמן, וברשותכם אקרא לו פשוט דייב, אני כותב על השראה, ניצוץ, חיים.
כגבר שגר יחד עם בת זוגו כעשרים שנה בכפר הורדים, אני ממעט לצאת מהכפר ומנסה למצוא כאן הכל. עם זאת, מצאתי עצמי נוסע פעם בשבוע לאיש ול'עין'. 'העין' – משום ששתי עיניו שונות, האחת כחולה והשנייה ירוקה.

הגענו אל דייב כי שמענו שהוא מומחה לקידום הביטחון העצמי אצל בני הנוער, ועוד הוסיפה חברה טובה שלנו – "שיש לו יכולות יוצאות דופן להפסיק את הרגל כסיסת הציפורניים".  "אולי כדאי שתפגיש אותו עם תמר" – אמרה.
תמר בתי המקסימה, היא תלמידה מצטיינת בלימודים, חברותית מאוד, אך היא כוססת ציפורניים סדרתית ואינה מאפשרת לאף אדם להיכנס לחדרה ולחדרי ליבה, גם לא בפני בני משפחתה הקרובים.
"נו" אמרתי, "מה כבר נפסיד?" .
מצחיק לדעת כמה היה לי להפסיד אילו לא הייתי נוסע. אילו הייתי מבטל בהינף יד, כפי שאני נוהג לעשות. הייתי מפסיד את משמעות המילה השראה.  בתי, לעומת זאת, הייתה מפסידה סגנון שלם של תקשורת וסוג של קסם.

לאחר מספר מפגשים עם דייב היא הפסיקה, אגב, לכסוס ציפורניים.
ביני לבין עצמי הייתי סקרן לגלות באיזה רגע בדיוק נמחק עניין הכסיסה. האם זה היה קשור בתמונה שצילמה? במילה שנאמרה? היא לא סיפקה תשובה ואמרה שהיא בעצמה לא מבינה איך זה קרה, תוך שהיא מפגינה התלהבות ושמחה, בקשר שמזמן לא היה מנת חלקה.

הביטחון וההתלהבות של תמר סיקרנו אותי להיפגש איתו, שכן כבר במפגש הראשון הוא אמר שההורים נפגשים איתו אחת לחודש בהקשר של הבת.

לאחר כשישה מפגשים הוא קרא לי. איכשהו לא דיברנו על תמר, אלא עליי.
אומר לכם כי כל חיי לא חשבתי שאשב מול אדם במפגש של אחד על אחד, ואדבר על נקודת המבט שלי. מה שיוצא דופן כאן זה שדייב לא מתעסק באימון, או בטיפול, או בהנחייה. הוא מתעסק בתעופה, הוא גורם לך לעוף. בשנינות שלו, בישירות שלו.

אמרתי לו שאני רוצה להגיע אליו לקליניקה, בלי קשר לתמר. "סטודיו" הוא מיד תיקן אותי. "בקליניקה אתה מטופל, בסטודיו אתה יוצר, יוזם, מביים".
בכל הפגישות בחדר נכחה מצלמה, שלא צילמה אפילו פעם אחת, אך לנוכחות שלה הייתה משמעות עצומה.

בסופו של תהליך קצר, נגמלתי מפרט קטן שסחבתי איתי שנים על גבי שנים – גמגום קטן. זה אפילו לא גמגום אלא יותר מעין תקיעות כזו שחלה מדי פעם במילה. אני אפילו לא יודע אם אנשים שמו לב לכך. אני ידעתי על הגמגום הקטן שאני מחביא וגם אם אף אחד לא שם לב, אני ידעתי שהוא שם, תמיד איתי.
פתאום הגמגום פסק. אני לא יכול להבין מה בדיוק קרה שם ומה גרם לכך. דייב אמר שגמגום זה עניין של חוסר בטחון, והנה התגברנו על משהו קטן, והמשיך בשיחה כאילו לא עומד מולו בחור שבא לו לזעוק לשמיים מרוב התלהבות על כך שהגמגום שלו פסק. 

עולם המושגים שלו מגיע מעולם הבמה והקולנוע. "כל סרט" הוא אומר "בנוי על גיבור ראשי, על קונפליקט ועל פתרון".
אני הייתי הגיבור של הסרט הפרטי שלי, תמר של הסרט הפרטי שלה ומה שמשותף לנו הוא שאנחנו באותה ההפקה. יש שם עוד אנשים, ולוקיישן ראשי שהוא הבית.

בתי עדיין ממשיכה להגיע כל שבוע לתחזק וללמוד. היא כמובן גם נהנית מכל רגע.

כשסיימתי את סדרת המפגשים שלי מולו, שאלתי איך אוכל להודות לו. "הודית לי מספיק" אמר בחיוך "עכשיו תעביר את זה הלאה….".
אז הלוואי והייתי יכול לעבור מבית לבית ולספר על הפלא שדייב מייצר. על מה שהוא מאפשר לנער, לנערה ולהוריהם, ובמקרה שלי גם להורה.

אז שלא תחשבו לתת לבנכם או לבתכם להמשיך לכסוס ציפורניים, להיות חסרי יוזמה או לשבת שעות על גבי שעות מול המחשב. תנו להם את היכולת לשלוט במה שהם אומרים וחושבים, ולפתח מודעות גדולה לעצמם. תפגישו אותם עם דייב והם יעריכו זאת לעד.

~ ~ ~ 

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , , , , , , , , ,
פורסם ב-המלצות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

דייב למלמן המרכז לטיפול בגמגום

לקביעת פגישה, ולכל שאלה,
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»