אחת לכמה זמן הוא או אשתו היו מתקשרים. רצו לברר עוד פרטים, להתייעץ, לשמוע שוב איך בדיוק זה הולך…
ועדיין הוא, הבעל, לא היה מוכן להתחיל את הטיפול.
הוא עשה כבר לא מעט טיפולים, הגמגום איתו כבר לא מעט שנים, והוא בכלל פנה אלי בשביל הבן בן ה 8 ש"פתאום לפני שנה התחילו לו מין התקעויות בדיבור".
"ומה איתך ?" שאלתי אותו כבר אז בשיחה הראשונה, והוא התחמק ב"עזוב, חסר תקווה. ויותר חשוב הבן".
ואז, במשך כמה חודשים, הם היו איתי על הקו בשיחות טלפוניות.
אשתו חשבה שזה הדבר הנכון ביותר שהוא יכול לעשות למען עצמו: להשתחרר סוף כל סוף מהגמגום המעיק והמקשה שהוא סוחב איתו כבר חצי חיים. להתחיל את הטיפול ולתת לעצמו את הדבר הבסיסי שיש לכל אחד: דיבור חופשי וספונטני.
"תקשיב דייב, זה לא יכול להיות אמיתי. זה לא הגיוני" הסביר לי באחת השיחות.
"זה לא יכול להיות שאחרי כל כך הרבה טיפולים שעשיתי ולא הצליחו לעזור, ככה הדיבור שלי פתאום ישתחרר בעזרת הטיפול".
הוא חשב שזה טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
ואני חזרתי והסברתי שאין כאן שום קסם, ושום פלא, וזה הכל מאוד פשוט.
כאב לי עליו אז כשהיה נראה שהוא מתעקש להמשיך ולהחזיק באמונה שמגמגום לא משתחררים. בעיקר אחרי ששמעתי ממנו איך זה השפיע עליו, על שנים ארוכות של קשיים ומגבלות.
"גמגום זה עדיין מכשול, זה מגבלה, ואם יש מכשול שאפשר להוריד אותו – זה ממש פשע כלפי עצמך להמשיך ולבזבז בצילו חיים שלמים" הסברתי לו באחת השיחות .
אני כבר לא זוכר מה היה ששכנע אותו בסופו של דבר להגיע ולהתחיל את הטיפול.
אני כן זוכר שבאחת ההודעות שהוא שלח לי אחרי שהטיפול הסתיים הוא כתב "אתה צדקת דייב…. הדיבור הרגיל והשוטף שלי באמת לא הלך לשום מקום. עובדה – הוא עכשיו כאן"
.