"הוא מגמגם אבל לא נראה שהוא מתבייש בזה. הוא מאוד חברותי, עם בטחון עצמי, ולא נראה שהגמגום עוצר אותו.
אם זה מפריע למישהו – זה לנו, ההורים.
השאלה היא מה נכון לעשות ? לדבר איתו ? להציע לו טיפול ? מה נכון לעשות במצב כזה."
כשילדים (או בני נוער) שמתמודדים עם גמגום פונים בבקשה לקבל עזרה ולגשת לטיפול , הכל ברור.
כמו גם מצב בו ההורים מבחינים במצוקה של הילד המגמגם והם אלה שמציעים לו לפנות לטיפול.
אבל מה עושים כשזה לא ככה ?
איך נכון לנהוג במצב שהילדים חברותיים, עם בטחון עצמי, ועושה רושם שהגמגום לא עוצר אותם, כשמי שבעיקר מוטרד מהגמגום וההשלכות שלו הם אנחנו, ההורים.
מה נכון לעשות בסיטואציות כאלה ?
לדבר עם הילד על הנושא ? לעודד אותו לפנות לטיפול בגמגום ?