גמגום חבוי בין הסירים

פסגת הכישורים הקולינריים שלי מסתכמת בלמצוא את האוכל במקרר, להפעיל את המיקרו, ולהגיש אותו לשולחן… 
ככה שאין לי שום נסיון אישי בעבודת המטבח, ובטח שלא בעבודה במטבח עסקי. אבל על פי מה שאני יודע מטבח עסקי הוא מקום לא פשוט. אפילו קשוח…
לחץ, חום, כלים כבדים וחדים, צריך לתקתק משימות, ולהיות בתקשורת אינטנסיבית עם העובדים האחרים.

גמגום במטבח

ד' מתסוכל.  ובצדק.
כבר יותר משנה שהוא מחפש עבודה כטבח, ועדיין לא מצא מקום שיצליח להתמיד בו.
אילולא המילים החריפות איתן תאר לי מה הוא חושב על כל אותם שפים ומנהלי מטבח שפגש בדרך, הייתי מצטט לכם אותו כדי שתוכלו בעצמכם להתרשם מעוצמת התסכול והכעס שטעונים בו.

.

רק לזכור לדבר לאט

אמא שלו מספרת שהגמגום התחיל קצת אחרי שעלה לכיתה א'.  ממש בסמוך לתחילת שנת הלימודים.
רק שנתיים מאוחר יותר, אחרי שחלה החמרה של ממש, עד כדי כך שפשוט סרב ללכת לבית ספר, הם התחילו טיפול אצל קלינאית תקשורת.

הוא לא חשב שזה עוזר לו כל כך.  עד שיום אחד לגמרי במקרה שם לב שכשהוא מדבר לאט, הגמגום פשוט נעלם.
הוא גילה שברגע שהוא מאט את קצב הדיבור הוא מצליח לדבר חלק, ולהשלים משפטים שלמים מבלי שיהיה אפילו רמז לגמגום.

תקופה די ארוכה הוא היה בטוח שזהו, יש פתרון והגמגום כבר לא בעיה.
"כל פעם שהייתי חייב לדבר פשוט הייתי צריך לזכור לדבר לאט" הוא מספר.

היום הוא כבר מבין שפתרון זה לא היה. אבל אז הוא היה משוכנע שכל עניין הגמגום נשאר הרחק מאחור.
"בצבא הכרתי שני חבר'ה מגמגמים" הוא מספר "הייתי כל כך גאה שיכולתי לעזור להם. הסברתי להם שכל מה שצריך לזכור זה לדבר רק מתי שחייבים ואז פשוט להקפיד להאט מעט את הדיבור" .  

אלא שכמו עם כל מענה טכני לגמגום, ככה גם עם הדיבור האיטי. הוא עוזר להסוות את הגמגום אבל על הדרך לא רק שזה מחמיר ומעמיק אותו, אלא גם יוצר לו מגבלות נלוות קשות ומגבילות לא פחות.

המציאות דופקת בדלת

"יבוא יום ואתה תודה להם שהם לא קיבלו אותך מייד לעבודה, שהם התיחסו אליך כשווה בין שווים בלי לעשות לך הנחות" אני מבטיח לד'.

שנים שהיה שבוי בתוך הדיבור האיטי שלו, והנה באה המציאות ומטלטלת ודופקת לו חזק על הדלת.
וזה לא כי אנשים רעים. זה פשוט כי לחיים יש קצב משלהם. על אחת כמה וכמה לעבודת מטבח לוחצת ואינטנסיבית.

הדיבור המלאכותי שמגמגמים מסגלים לעצמם לפעמים, הוא לא פתרון לגמגום.
הוא סה"כ עוד פעולה טכנית להסתרה והסוואה שלו.

זה יכול להיות דיבור איטי מהרגיל, דיבור חטוף ומהיר, החלפת מילים וכדומה… אתה חושב שאתה עושה משהו שפועל לטובתך, אבל בפועל יוצא שאתה רק עוד יותר פוגע בעצמך.

גמגום, עד שלא מטפלים בו עצמו, ופועלים לשחרור אמיתי ממנו, ימשיך להיות שם חבוי, מחכה להזדמנות לפרוץ.  הוא לא ילך לשום מקום.
ולא רק זה , הנסיונות שמשקיעים המגמגמים בנסיון להסוות אותו, שואבים מהם כמויות עצומות של אנרגיות. 

זחילה על 30 קמש

אם בתחילת השיחה שלנו ד' היה חדור רוח קרב וכעסים, והתעקש להיאחז בכוח ב"הם חייבים להיות סבלניים אלי ולקבל אותי כמו שאני עם איך שאני מדבר" ועוד אמירות בסגנון, בסיומה אני קולט שהכעס והתסכול שהציפו אותו התחלפו בתחושת הקלה ודרייב לשינוי.

"יודע, זה קצת כמו בנהיגה" הוא אומר לי לפני שאנחנו נפרדים " אם פתאום על הכביש המהיר יהיה איזה מישהו זוחל על 30 קמש… כל הנהגים מסביב צופרים לו בעצבים ובצדק…"

דוגמא יפה.
שתי אפשרויות יש לנהג: להמשיך לזחול בכבישים ולקלל את הנהגים שצופרים לו בעצבים. או  להגיע כמה שיותר מהר למוסך, ולחזור להשתלב בכביש באופן בטוח ויעיל.

להשארת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גלילה למעלה