הגמגום לא חוזר

הוא בן 19, וכמו שאתם יכולים לראות האנרגיה שלו פשוט כובשת. 

לפני שהגיע אלי הספיק להיות אצל קלינאית תקשורת שלימדה אותו לקרוא לאט, לחשוב לפני שהוא מדבר, לנשום… וביקשה שיתרגל כמה שיותר.

"זה עזר אבל כשהוא לחוץ הוא עדיין נתקע" סיפרה לי אימו כשפנתה אלי לבקשתו.

כמו רבים אחרים גם הם האמינו  שהדיבור האיטי, התכנון המקדים ("תחשוב לפני שאתה מדבר"…), הנשימות, ושאר הטריקים, באמת עוזרים לשטף הדיבור. מבחינתם, אז, כל דבר שיגרום לזה שהוא לא נתקע בדיבור, נחשב להצלחה.
כל דבר שיאפשר לו להציג שטף דיבור, גם אם מלאכותי שנדרש מאמץ אדיר בשבילו, מבורך.

אפילו אם בשעת לחץ הגמגום, שעדיין נמצא שם כל הזמן, זוקף ראש וחוזר לזירה.

אולי לא תרגל מספיק, אולי לא הקפיד כמו שצריך על הטכניקות שלמד…
הם היו בטוחים שזה משהו שהם עושים לא עד הסוף נכון שבגללו בשעת לחץ הגמגום עדיין שם, ובגדול.
הם חשבו שאולי אם יפנו לשיטה שונה, או למטפל אחר,  שם יהיה לו קל יותר להקפיד על התרגול הנדרש.

היום הוא כבר רחוק מאוד מכל זה. 
בפרק זמן קצר הצלחנו לנקות את עקבות הטכניקות שלמד, ולהקנות לו דיבור חופשי ומשוחרר מכל גמגום.
גם ברוגע וגם בשעת לחץ.

שחרור אמיתי מגמגום נמדד לא רק בסיטואציות מסוימות.
שחרור אמיתי מאפשר לדבר באופן חופשי וספונטני גם כשרגועים, גם כשלחוצים, גם מול אנשים זרים, בשיחה עם אנשים קרובים, בדיבור מול קהל, וב… בכל מצב .
הגמגום פשוט לא שם יותר.

להשארת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גלילה למעלה