גמגום – שחרור מכלא הזהב

נשמע רגיל

מי שלא מכיר מקרוב גמגום, סביר שיתקשה לזהות אותם.
שנים ארוכות של תרגילים ופעלולים להסוואת הגמגום הביאו אותם למצב של שליטה כמעט מוחלטת על אופן הדיבור שלהם.
מבחוץ זה נשמע כמעט כמו שטף דיבור רגיל.
מבפנים… הם עובדים קשה מאוד. הם מתחזקים מערכת מסועפת שעובדת בלי הפסקה.

בצעירותם או ילדותם הגיעו לטיפול בגמגום העוסק בטכניקות דיבור (טיפולים פונטים ודומיהם).
והנה הם כבר בני 18, 25, ואפילו 40,  כשמגיע היום שהם שהם פשוט לא יכולים יותר.
והם מבינים שכדי להיות באמת חופשיים בדיבור הם חייבים לנתק את הגוף מאותה שליטה שהשיגו בלא מעט יזע וייסורים.

הם מבינים שהמצב אליו הגיעו בו הם מציגים כלפי חוץ מה שנראה כשטף דיבור, גובה מהם מחיר כבד מידי.
אין להם שום אפשרות לדיבור ספונטני ומשוחרר.
השליטה הבלתי פוסקת באופן הדיבור גוזלת מהם כל טיפת אנרגיה.
בעוד בני גילם סביבם לומדים, מטיילים, מקימים משפחות ורוכשים מקצוע, הם מוציאים את עצמם במאין עולם מקביל של מלחמה יומיומית.
הם נוטים להתעייף בקלות, ולא פעם מרגישים דכדוך, בדידות, וחוסר מוטיבציה.

וזה בדיוק גם הסיפור של ג'.

"נשמע לי מטורף"

"אני מבין שאני צריך לעשות בדיוק פעולה הפוכה" מסביר לי ג', "אני יודע שכדי להשיג חופש דיבור אמיתי אני חייב לנתק את הגוף מהשליטה על דיבור, להרפות מכל טכניקות ההסוואה, ולהשתחרר מהדריכות שאני נמצא בה  כמעט 24 שעות ביממה".

הוא מבין את זה אבל מודה שזה ממש לא פשוט:  "השקעתי כל כך הרבה שעות, וכל כך הרבה מאמץ כדי להגיע למצב שאני שולט באופן מדהים בדיבור שלי, שכמעט ואף אחד לא מזהה שיש לי בכלל בעיה.
איך אני יכול לעזוב עכשיו את כל זה כאילו כלום ? איך אני יכול לוותר על כל מה שהשגתי בכל כך הרבה מאמץ והשקעה?
נשמע לי מטורף פשוט לזרוק את זה עכשיו".

צודק ג'.
מול ההשקעה העצומה שהשקיע לאורך השנים, ורמת המיומנות והשליטה שהשיג באופן הדיבור שלו, לא פשוט עכשיו להפרד מכל זה כאילו כלום .מובן שזה כמעט בלתי נתפס מבחינתו ככה לזרוק הכל לפח.

זה נפוץ יותר אצל אנשים מבוגרים, אבל גם אצל צעירים אפשר למצוא את זה – הפחד לשחרר את הישן והמוכר שנרכש בלא מעט מאמץ, לטובת משהו חדש ומתקדם יותר שישרת אותך הרבה יותר נכון.

קחו לדוגמא אנשים מבוגרים אחרי שבלא מעט מאמץ השיגו שליטה והסתגלו לטכנולוגיה חדשה.
לא חולפות מספר שנים (במקרה הטוב…) והם מוצאים את עצמם נאלצים לזרוק הכל, להפרד מכל מה שכבר מוכר, לטובת משהו חדש ולא ידוע. הגם שאמור לשרת אותם טוב יותר, המעבר לא פשוט בכלל.

אתה לא זורק כלום

"אתה לא זורק כלום עדיין" אני מרגיע את ג'. "גם אם היית רוצה, זה כמעט בלתי אפשרי פשוט להשליך את כל זה ברגע".

"קח לדוגמא גבר צעיר באיזה כפר מרוחק שעוד בילדותו  למד לרכב על סוסים ומאז מתנייד לכל מקום על גבי סוסתו, כשעגלה מחוברת אליה. ככה כבר שנים.
עד שיום אחד הוא מתחיל עבודה במקום חדש ומרוחק ומקבל רכב. לא פשוט לו המעבר אבל ברור לו שהשינוי הנדרש הוא לטובתו.
גם הוא לא זורק באחת את השליטה המדהימה שהשיג ברכיבה על סוסים, לטובת כישורי הנהיגה ברכב שהתחיל לפתח".

אם לא זורקים אז מה כן ? מרפים.
תארו לעצמכם שיש לכם חדר צדדי בו אתם מאפסנים דברים שכרגע לא משרתים אותכם.
שם בדיוק גם תניחו את אותה שליטה אדירה בשטף הדיבור, ממנה אתם נפרדים.
שם היא תהיה מאופסנת בזמן שאתם תעברו לדיבור חופשי ומשוחרר.

אני יכול לספר לכם שעד היום עוד לא היה מישהו שחזר אליה. שהיה לו צורך להוציא אותה מאותו מחסן לטובת שימוש חוזר.
ועדיין, יש חשיבות לעצם ההמצאות שלה שם בזמן שהגוף עובר משליטה באופן הדיבור, לדיבור ספונטני וטבעי. 

זה נכון לג', ונכון לכל מי שיום אחד התעורר וגילה שהוא בעצם כבר שנים בכלא הזהב של טכניקות הדיבור, עובד עבודות פרך בתיחזוק טכניקות להסוואת הגמגום.
גילה שהוא מפסיד חיים שלמים שיכלו להיות לו והוא ראוי להם, כשהוא משקיע אנרגיה עצומה בנסיונות השליטה בדיבור.

להשארת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גלילה למעלה