גמגום זה גנטי ?

הוא בן 28, בחור מקסים, בזוגיות נהדרת שאפילו הבשילה לדיבור על חתונה.

הכרות ראשונה עם הגמגום עשה אי שם בתחילת בית הספר היסודי.
עם השחרור מהצבא זה זה הלך והחמיר.

היא, זוגתו, הכירה אותו ככה. עם הגמגום שלפעמים מאוד נוכח, ולפעמים כמעט ולא מורגש.
שום דבר מזה לא פגם באהבתה אליו. (המשך תחת הסרטון)

 

עד שהוריה עצרו הכל.
הם הצליחו לשכנע אותה לא להתחתן איתו בטענה שאם הוא סובל מגמגום אז יש סיכוי מאוד גדול שגם הילדים שלהם יגמגמו.

זו הפגישה הראשונה שלנו. ואי אפשר שלא להבחין בסערת הרגשות שלו. תסכול וכעס ושברון לב… הכל.
"תגיד, זה באמת גנטי ??" הוא שאל אותי.

אז לא, גמגום זה לא גנטי.
זה נכון שבמשפחה בה אחד ההורים סובל מגמגום, יש סיכוי לא מבוטל שגם הילד יגמגם. אבל לא כי זה גנטי – אלא כי זה דבר נרכש. הילד מחקה את התנהגות הוריו, גם בתוך תהליך רכישת השפה. הילד מחקה את אופן הדיבור, וגם את אופן המחשבה בתוך הדיבור.

ואהבה ? היא יכולה להיות יותר חזקה מהכל.
הבחור יחזור לדיבור חופשי, וגם האהבה עוד תחזור אליו..


להשארת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

גלילה למעלה