"…. בחוץ הוא כמעט ולא מגמגם. כמעט ולא נתקע. ובבית הוא מגמגם מאוד ונתקע הרבה ועם כל מיני עיוותים. למה זה קורה ככה ?".
שאל אותי אביו של הילד שסובל מגמגום כבר לא מעט זמן, לפני שהגיעו אלי לפגישה.
לא סתם התפלא אותו אבא, לרוב באמת המצב הפוך.
כאשר יש שוני באופן הדיבור בין הסיטואציות השונות, הבית יהיה זה שבו הילדים מדברים חופשי, ואילו את הגמגום יחוו דווקא יותר מחוץ לו.
מה גורם למצבים הפוכים – שבהם בבית הילד מגמגם ואילו בחוץ נראה שהוא בכלל לא נתקע ?
בחוץ הילד כל הזמן עסוק ב"עבודה". יש לו משימה חשובה בה הוא מרוכז – הסתרת הגמגום. איך להסוות את הגמגום. איך לדבר באופן כזה שלא יבחינו בהתקעויות שלו.
בחוץ הוא גם מדבר פחות, הוא נמנע יותר מדברים.
בחוץ הוא רוצה להגיד דברים אבל מוותר, או אומר אותם אחרת כדי לא להתקע.
בחוץ הוא עובד מאוד מאוד קשה. וכשהוא מגיע לבית , שם הוא עושה "אתנחתות".
בבית הוא בעצם נח. מרשה לעצמו להרפות מנסיונות ההסתרה וההסתרות.
אותה "מנוחה" היא בעצם זו שגורמת לו לגמגם בבית מול ההורים. כשהוא מאפשר לעצמו לנוח מה"עבודה" הסזיפית הזו שיש לו בחוץ.
חשוב: זה לא אומר שבחוץ הוא לא מגמגם.
זה אומר שבחוץ הוא עובד מאוד מאוד קשה כדי שאת המשפטים, את המינימום שהוא כן אומר, הוא יצליח להגיד בלי שיבחינו בהיתקעויות.
שלמאזין ידמה כאילו הוא מדבר בשטף.
בדיוק אותו מאמץ ממנו הוא מרפה כשהוא בבית. אותה מנוחה שהוא מרשה לעצמו ליד ההורים והאחים.
וזו בעצם התשובה להבדלים בין הסיטואציות השונות.
לשוני בין איך שהוא מדבר בבית לאיך שהוא מדבר מחוץ לו.