בואו נדבר רגע על פלסטר.
פלסטר, כזה ששמים על פצע. כולם מכירים.
מה עושה פלסטר ? מכסה, מסתיר.
אלא שגמגום לא צריך הסתרה. גמגום צריך שחרור.
אז מה בכל זאת בין פלסטר לטיפול בגמגום ?
- כשמקפידים להשתמש רק במילים בהן לא נתקעים
- כשמתחילים להימנע מסיטואציות חברתיות
- כשמעדיפים לשתוק, כי אז בטוח אין גמגום
- כשמייעצים לילד לדבר לאט יותר כדי לא להתקע, או מבקשים ממנו "תעצור רגע, תחשוב לפני.."
- כשמקפידים על נשימות והברות רכות (ואם לא מצליחים אז בטוחים שאנחנו כשלון…)
- כשמציירים באוויר פרחים, או שמיניות…
כשאנחנו משתמשים באחד, או כמה, מתוך אלה – כאילו שמנו פלסטר על הגמגום. ניסינו להסוות ולהסתיר אותו.
ולא סתם פלסטר, פלסטר שלא מאפשר להיות.
ואני אגיד לכם יותר מזה –
לא רק שאותו פלסטר לא מרפא את ה"פצע" , לצערי הוא אפילו מחמיר ומקבע אותו .
כל יום ורגע שעובר שאנחנו חוזרים על אותה פעולה (אם זה החלפת מילים , דיבור איטי או מה שלא יהיה… ) רק מקרב אותנו למצב בו היא תהפוך להרגל.
להתרגל לשתוק גם כשאני רוצה לדבר, להתרגל לריחוק והבדידות גם כשאני כמה לחברת אנשים, להתרגל לדיבור איטי שלא מאפשר ביטוי ספונטני וחופשי…
ואלה רק מספר דוגמאות, בכולן הגמגום עדיין קיים. הוא שם מאחורי אותם "פלסטרים" שהופכים את החיים שלנו למשהו שאף אחד מאיתנו לא היה מייחל לעצמו, או לילדיו.
אין שום "פלסטר" שבאמת משחרר מגמגום.
גמגום שמסתירים אותו לא הולך לשם מקום. הוא ממשיך להתקיים, ממשיך להעמיק, וסביבו נאספות אט אט תופעות לוואי וסיבוכי משנה.
מה כן עושים ?
ראשית: מודעות. אם אתם, או מי מיקירכם, מכירים מקרוב את הגמגום – שימו לב ותהיו מודעים.
דבר שני, והוא החשוב: שחרור מגמגום.
לא הסתרה, לא העמקה, לא פלסטר. שחרור אמיתי.
להתייעצות ולכל שאלה אנחנו כאן לרשותכם.
שלכם,
דייב, והצוות.
~ ~ ~
