דייב משיב: שחרור מגמגום, צריך לשמר את זה ?

"מי שעובר את הטיפול בגמגום אצלך מצליח אחר כך לשמר את זה ?"
שאלה אמא לבת 10.
אתם שואלים, דייב משיב.

עוד לא נפגשנו. היא רק התקשרה כדי לשמוע פרטים.
האמצעית שלה, בת 10, חזרה באחד הימים השבוע עם דמעות של עלבון ותסכול מבית הספר.
את הגמגום הם מכירים כבר כמעט 5 שנים, אבל זו היתה פעם ראשונה שהבת נתקלה בתגובה מלגלגת ומעליבה של הילדים.

סיפרה שהיו בעבר בטיפול לגמגום במכון כלשהו, ניסו להקפיד על התרגולים היומיומיים שהתבקשו לעשות בבית, אבל זה החזיק אפילו לא חודש והילדה הודיעה שהיא לא מוכנה יותר.
במכון הסבירו להם שבלי האימון היומיומי לא ניתן להשיג תוצאות בטיפול ואחר כך לשמר אותן לאורך זמן.

 "ואיך זה אצלך " שאלה "מי שעובר את הטיפול אצלך מצליח אחר כך לשמר את זה ?"

"תתפלאי, אבל לא" עניתי לה.
בחיוך כמובן. כמי שכבר מכיר את ההפתעה והפליאה שהתשובה שלי גורמת לאנשים.

כשממש יום למחרת שאלו אותי על זה שוב, זה כבר סיבה מספיק טובה לפרסם על זה כמה מילים.

אז למה למה לא מצליחים לשמר את זה ?
מהסיבה הפשוטה שאין כאן מה "לשמר". זה לא שלא מצליחים, זה פשוט שאין צורך.
אתה מגיע לחופש דיבור והוא נשאר שלך לתמיד. אין צורך לשמר, ואין כאן שום צורך בתרגולים ואימונים.

כשמישהו מגיע לחופש דיבור, ברור שמה שעושה אותו לחופש דיבור זה שהוא לא צריך לשמר אותו.
אם הוא היה צריך לשמר או לתרגל, זה כבר לא היה "חופש דיבור".
כשאתה מגיע לחופש דיבור אז חופש הדיבור הוא שלך, והוא לתמיד.
לא צריך להיות בפחד שאולי הוא לא יהיה, כי אין כאן מה לשמר, אין כאן לא טכניקה ולא אלמנט טכני. אין כאן מה שעלול להיעלם.

אנשים שהשתחררו מגמגום ומדברים דיבור חופשי ומשוחרר, הדיבור שלהם כמו של כל אחד אחר שלא גמגם מעולם.
הם לא הולכים עם חשש שאולי החופש הזה פתאום יעלם.
אז לא, אף אחד לא צריך לשמר שום דבר, כי החופש פשוט הופך להיות טבוע בו.

אהבתם? שתפו את הפוסט

עוד מאותה קטגוריה

גמגום, לא מה שחשבתם 

התמודדות עם גמגום רוב האנשים המתמודדים עם גמגום (או אלה אשר בני משפחתם הקרובים מתמודדים עם גמגום), טועים לחשוב שגמגום מהווה למעשה לקות בדיבור. חשיבה מוטעית

בודק...