"כמו קלפן רמאי שכל הזמן מחביא…"

היום הוא בן 24.
את הגמגום הכיר בגיל 11.
הוא מספר על שנים של גמגום, ועל החופש שעכשיו:

אני בן 24 ( תכף בן 25 … ינואר מתקרב)

התחלתי לגמגמם בערך בגיל 12-11. 

אני זוכר את העליה לתורה.  הפחד שחוויתי בעצם לומר את המילים "ברכו את שם ה' המבורך.."  היה איום ובלתי נשלט.
לא שמתי לב בכלל לטקסט, הייתי כל כך עסוק במחשבות על המילים, 
איך אני רק מסיים להגיד את זה.
לקחתי נשימה עמוקה…  "ברכואתשםהמבורך…" זה יצא איזה משהו כזה. מצחיק כזה.

סחבתי את הגמגום איתי כל החיים, כל השנים.
שמתי את זה בכיס כמו איזה שהוא קלפן רמאי שכל הזמן מחביא קלף שאף אחד לא יראה שיש לו את הקלף הזה 
אבל כל הזמן שומר עליו. כל הזמן בהסתרה. כל הזמן מנסה להחביא אותו.

הייתי אצל קלינאית תקשורת. התאמנתי על הסתרות, התאמנתי על נשימות, כל הזמן איך להחביא. שלא יראו, שלא יגלו שאתה מגמגם.
הייתי גם משנן כל מיני משפטים,  אוטוסוגסטיות.  "אני מדבר חלק"… "אני מדבר שוטף" …

כל הזמן הייתי עסוק בתודעות של דיבור . איך אני מדבר. כל הזמן המודע שלי היה על הדיבור.

עד שוואלה, השם שלח אותי לדייב, ובאתי לפה.

דייב בעצם אמר לי דבר פשוט מאוד. הוא אמר לי : גמגום זה לא בפה. גמגום זה רק בראש. אף אחד לא מגמגם בפה.
זה בעצם יושב על פחד. פחד ממה ? פחד מלהכשל. אני מפחד להתקע. אני מפחד שפתאום יצא לי "אההה… אההה… אההה".

אבל מה יקרה אם אני אגיד "אההה… " ?!
אני צוחק על זה. אנחנו כבר מעל זה. אנחנו עברנו את השלב הזה.

וגם אתה, וגם את יכולים להיות שם. כל אחד ואחת יכולים להיות שם !

ואת התחושה מה שאני מרגיש עכשיו אי אפשר לתאר. לא משנה כמה שאני אדבר עכשיו עד למוצש…
תודה רבה לדייב, תודה רבה לה'.

~ ~ ~

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.