אחד מהמפגשים היותר מרגשים כש מ' בן ה 13 ביקש מהוריו להגיע אלי כדי להודות לי ולהצטלם למזכרת.
כבר עברה חצי שנה מאז שהפגישה האחרונה שלנו, ומ' הביישן והסגור הפך עלם מקסים ומשוחרר.
זה לא רק הדיבור השוטף שתפס את מקום הגמגום המתסכל. משהו בהוויה שלו כולה כאילו התחזק וצמח.
הוא נכנס לחדר, הוריו בעקבותיו, ולוחץ לי את היד עם חיוך גדול.
אחריו מושיט לי אביו את ידו, והאם, ידה חובקת את מ' שכבר גבוה ממנה בראש, מסבירה בחיוך כי היה זה מ' שהתעקש כי יבואו שלושתם.
"תגיד, דייב, נוכל להצטלם איתך למזכרת ?" שואל מ' בחיוך מעט נבוך.
איזה שאלה…
מ' שולף את הטלפון תוך כדי שאנחנו מנסים להסתדר ככה שנכנס כולנו יחד לתמונה…וקליק.
ואז, רגע לפני שהם עוזבים, פונה אלי האם ומבקשת רגע להתייעץ.
"מישהי שעובדת איתי הבן שלה בן 16 " היא מספרת לי כמעט בלחש "יש לו גמגום מאוד קשה. אני אתן לך את מספר הטלפון שלה ותתקשר אליה להזמין אותם אליך ?"..
"בשמחה" עניתי ונגשתי להביא את היומן מהשולחן כדי לכתוב בו את הפרטים .
"אבל שלא ידעו עלינו, בסדר ?" מהרה להוסיף תוך כדי שהיא צועדת בעקבותי.
"נו אתה יודע איך זה אצלנו" ענתה למבט הלא מבין שלי "אם יודעים שאחד הילדים גימגם זה יכול להרוס את השידוך לכל המשפחה. מפחדים שזה תורשתי…"
משפחתו של מ' משפחה חרדית מוכרת ומאוד מוערכת בישוב בו הם מתגוררים.
גם אם ברור להוריו של מ' שאין כאן שום דבר שהוא גנטי או משפחתי, החשש מפני פגיעה בסיכויי השידוך של הילדים הוא חשש אמיתי. וכמוהו גם הרצון לבוא לעזרתם של אחרים שעדיין מתמודדים עם מגבלת הגמגום.
לשאלת התורשתיות בגמגום אני נדרש לפחות פעם בשבוע.
אם אתם עוקבים, אתם בטח כבר מכירים את תשובתי בנושא. אם לא, מוזמנים לצפות בסרטון שכאן >>