בתכלס – אף אחד לא ידע שהיא מגמגמת.
היא הצליחה להגיע לדרגות מדהימות של יכולות הסתרה, להציג דיבור כאילו שוטף.
עד שכשיום אחד התקשרה נסערת לבעלה והודיעה לו "אני לא יכולה יותר, פשוט לא מסוגלת יותר להמשיך ככה. אני חייבת למצוא איך לטפל בזה".
הוא היה בטוח שהיא התחרפנה ולא הצליח להבין למה היא ממציאה לעצמה את כל זה.
אם היה איזה טיפול שהוא חשב שאולי כדאי לה באמת לשקול זה טיפול נפשי…
במקום זה הציע לה בעדינות שיארגנו לעצמם איזו חופשה קצרה. יאפסנו את הילדים אצל סבא-סבתא, יחתכו מוקדם מהעבודה ביום חמישי, וירחיקו לצפון שכל כך אהוב עליה.
ים, אוכל טוב, אולי יצליח לארגן רכיבה על סוסים, ובעיקר הרבה מנוחה…
בתגובה הוא מצא אותה על סף דמעות כשחזר באותו יום מהעבודה.
"אני לא צריכה שום מנוחה ושום ים ושום דבר, אני צריכה למצוא איך להפטר מהדבר הזה.
נמאס לי כבר כל הזמן להיות עסוקה במילים והברות ואותיות ואיך להגיד ומתי להגיד רק כדי שלא ישימו לב לזה שאני מגמגמת.
נמאס לי, נמאס, נמאס…" היא זרקה לעברו מתוך הדמעות.
"אבל אף אחד לא שם לב. אני אומר לך" הוא ניסה להרגיע.
"זה לא קשור בכלל, אתה לא מבין !! בטח שאף אחד לא שם לב".
הוא באמת לא הבין
הוא באמת לא הבין.
לא הצליח להבין מה הבעיה שלה. הדיבור שלה נשמע ממש אחלה.
לאף אחד מהחברים שלהם או מהמשפחה שלו אין מושג שפעם היא גמגמה.
היא הסבירה לו פעם משהו על זה שצריך להחליף מילים שקשה להגיד, ולדעת איך לנשום נכון, ובאיזה קול לדבר ככה שלא יצא לה הגמגום.
ובאמת הדיבור שלה היה נשמע לו רגיל לגמרי. אף אחד לא שם לב לאיזה משהו משונה.
הוא זוכר איך היתה בפאניקה כשהגדול שלהם היה בן 3 והיה לוקח לו לפעמים זמן עד שמצא את המילה ואמר אותה.
ואיך רק אחרי המון שיחות עם אחותה שהיא גננת השתכנעה והסכימה לוותר על טיפול בדיבור בשבילו. ובאמת כעבור כמה חודשים הכל הסתדר לגמרי.
הוא היה בטוח שמאז כבר נגמר הסיפור עם כל הקטע הזה של הגמגום.
ופתאום עכשיו בא כל זה. ואין לו מושג אפילו מאיפה זה בא פתאום. ולמה היא משכנעת את עצמה שיש לה בעיה כשאף אחד בכלל לא שם לב למשהו שונה בדיבור שלה.
אף אחד לא יודע שפניתי אליך
"אף אחד לא יודע על זה שפניתי אליך" הסבירה לי ג' בשיחת הטלפון הראשונה שלנו לפני חודש.
גם לא בעלה שבכלל לא מבין "על מה כל המהומה", כהגדרתו.
כמו רבים וטובים הפכה גם ג' עם השנים למגמגמת שקופה, סמויה אם תרצו.
ככל שחלפו השנים הלכו והשתכללו שיטות ההסתרה שלה, ובאמת ובתמים האמינה והייתה גאה על כך שהיא את הגמגום ניצחה.
נכון, זה דרש ממנה לא מעט. היה עליה לתכנן כל מילה ומשפט שרצתה להוציא מהפה, לזהות מצבים בהם עדיף להימנע מהצורך לדבר, למצוא לזה הצדקה שתראה ראויה, ולהמציא לעצמה תכונות והעדפות שישרתו נכון את כל זה. אבל זה היה מבחינתה תשלום ראוי בהחלט .
אלא שעכשיו נמאס לה.
היא לא זוכרת מה גרם לזה, ומה היה שפקח לה את העיניים לאפשרות שאולי לא חייב להיות לזה תשלום כל כך כבד. יום אחד פשוט התחילה לחפש באינטרנט חומר על גמגום ועם שפע המאמרים שקראה, לאט לאט הבינה שזה לא חייב להיות ככה, וקלטה עד כמה גבוה התשלום, שמאז הוא מרגיש לה כאילו רק הולך ונהייה כבד יותר ויותר.
ישנם לא מעט מגמגמים סמויים כמו ג'
ישנם לא מעט מגמגמים סמויים כמו ג'.
כמו הרבה מגמגמים הם עושים מאמצים אדירים כדי להסתיר את הגמגום שלהם.
אלא שלהבדיל ממגמגמים אחרים הם כל כך מצליחים בזה, עד שלאף אחד סביבם אין מושג על הקושי האדיר שאיתו הם מתמודדים.
וככה, נוסף לקשיי הדיבור, הם גם חווים בדידות גדולה ובושה.
אני כותב ומדבר לא מעט על הסכנות הטמונות בהסתרת הגמגום ובאימוץ טכניקות דיבור המסייעות לכך.
ואני אמשיך לעשות זאת כדי שהמודעות לכך תגדל ותגיע לכל מי שעדיין נמצא במקום ההוא בו ג' היתה במשך שנים – מקום של בושה, בדידות ותשלום כל כך כבד.
וכדי שכל הורה לילד מגמגם ידע להבחין בין מה שבא להסתיר את הגמגום, לבין מה שמאפשר שחרור מכבליו.
אני מזמין גם אתכם לשתף, לכתוב, ולדבר על זה.
ככל שתגדל המודעות, כך נבטיח כי לא ימשיך ויתרחב מעגל המגמגמים הסמויים וכי עוד ועוד ילדים, נוער, ובוגרים ישתחררו מגמגום ויחזרו לדיבור ספונטני וחופשי.
שלכם, דייב.