הוא מתקשר אלי בעקבות שיחה עם אשתו.
(כלומר – קודם אשתו התקשרה, ביקשה לדעת "איך זה עובד", ולמחרת התקשר הוא, האבא. רצה להבין טוב יותר על מה מדובר).
זה בן הזקונים שלהם, בן 8, שכבר שלוש שנים סוחב גמגום קשה.
אין כמעט טיפול בגמגום שלא ניסו, נסעו לכל מקום, השקיעו, התרוצצו, ו… כלום.
"הייתי יכול להיות עשיר אם היה ערך לשברים של התקוות שהתנפצו לנו…." הוא אומר.
הייתי שם
אנחנו משוחחים, אני מסביר לו באריכות, עונה לכל שאלותיו.
ורק אז, ממש בסוף השיחה, רגע לפני שאנחנו נפרדים, במין "על-הדרך" כזה, הוא מספר את עצמו:
"תקשיב דייב אנחנו נעשה הכל, אבל ממש הכל, בשבילו. תאמין לי שאני יודע כמה הילד הזה סובל… אני מכיר את זה טוב מאוד, הייתי שם בדיוק במצב שלו.
ברוך השם יצאתי מזה, אבל עד היום יש לי את השיטות שלי כדי שזה לא יקרה.
פשוט מצאתי כל מיני דרכים להסתיר.
כשצריך לדבר אני עושה תנועות מסוימות מתחת לשולחן שאני מאמין שעוזרות לי, יש מילים שאני יודע שאסור לי להשתמש ואני תמיד מוצא מילים אחרות מתאימות, ואני כבר יודע שיש מילים שאני יכול להשתמש רק אם זה לא בתחילת משפט. תשאל את אשתי איזה אלוף עולם נהייתי במילים נרדפות" הוא מספר בחיוך.
"אז סגרנו שאשתי מתקשרת אליך לקבוע פגישה ?" הוא ממשיך כשהוא קולט שאני לא מגיב.
(אין לו מושג שאני שם מעברו של הקו בפאוזה של נשימה עמוקה וארוכה לפני שאגיב …)
לא ויתרתי
"יקירי, שניה. תן לי להגיד לך משהו" אני עונה לו באיטיות.
"אשתך תתקשר ונקבע פגישה, כן. אבל רגע לפני זה… אתה אולי תתאכזב ממה שאני אגיד אבל צר לי, אתה לא באמת "יצאת מזה" כמו שאתה קורא לזה.
אתה פשוט הפכת מומחה, אלוף העולם אפילו, בהסתרה.
וההסתרה הזאת גובה ממך מחיר יקר. ההסתרה הזאת כובלת אותך, מצמצמת, ומגבילה את היכולת שלך לחיות את החיים במלואם"
"אהה עזוב, אני כבר מקרה אבוד… " הוא ענה בצחקוק של מבוכה.
אבל אני לא וויתרתי. אף אחד בשום מקום ושום סיטואציה הוא לא מקרה אבוד !
בטח ובטח שלא האבא הזה, הבחור הנהדר הזה שהוא כבר אבא לארבעה, שלמד והקים עסק במו ידיו, שמוכן להפוך עולמות בשביל ילדיו, בזמן שהוא עצמו, מאז שהיה ילד, מפנה חלק לא מבוטל מהאנרגיה שלו לתחזוק קבוע של יכולות הסתרת הגמגום.
כשהוא בטוח שככה זה ואין שום דרך אחרת.
ואכן אשתו התקשרה, ובמקום פגישה אחת, קבענו שתיים – באחת אפגש עם הילד, בשנייה עם אביו.