להיות שושי

אנשים נבהלים קצת מכל העניין הזה של להיכנס לדמות. חושבים שזה משהו מאוד מורכב, שצריך בשביל זה כישורי משחק, שאיך אפשר בכלל להיות כל הזמן מישהו אחר…
כמובן שמי שכבר חווה את זה מבין שאין כאן שום צורך בכישורי משחק, ושזה לא שמחר תכנס הביתה ופתאום אף אחד לא יכיר אותך. רחוק מזה.

~ ~ ~

"אני רוצה שתספר את הסיפור שלי" ביקשה ממני השבוע רעות. "חשוב לי שהורים של ילדים מגמגמים לא יתנו לילדים שלהם ככה לוותר. שלא יסבלו כמו שאני סבלתי רק כי הם לא ידעו שיש מה לעשות כדי להפטר מהגמגום וכל מה שמסביבו".

אז הנה – אני מספר לכם על רעות שהיום היא בת 28, שסחבה איתה גמגום מאז היתה בת 10. שאחרי כמה ביקורים אצל קלינאית תקשורת, כמו שהמליץ להוריה רופא המשפחה, משראו שלא רק שאין שיפור אלא הגמגום רק הולך ומחמיר, ויתרו לרעות על המשך הטיפול ויותר לא עסקו בעניין. זה מה יש וככה הילדה.
רעות שמצד אחד מאושרת לגמרי עם הדיבור השוטף שחזר אליה, מצד שני מרגישה פספוס אדיר על כל אותן שנים מבוזבזות בהן התחבאה מהעולם וצמצמה את עצמה כל כך .
אבל האמת היא, בינינו, שאני מחכה לרגע (והוא יגיע, תזכרו מה שאני אומר !) שרעות לא תצטרך אותי כדי לספר לכם את הסיפור שלה ותהיה היא זאת שתספר לכם אותו בעצמה.

~ ~ ~

ויש עוד משהו שאני רוצה לספר לכם, ברשותה של רעות כמובן. היא סיפרה לי את זה אחרי שהשביעה אותי לא לצחוק עליה על הוידוי הקרב:

בכיתה ג' היתה לרעות מחנכת בשם שושי שהיתה לה ממש למושא הערצה. עד כדי כך אהבה והעריצה את שושי שהחליטה שכשתהיה גדולה היא רוצה להיות מורה כמו שושי.
בבית היתה סוגרת את דלת חדרה, מושיבה מולה כיתת תלמידים דמיונית, והופכת להיות שושי. מורה אהובה, בטוחה בעצמה, ויודעת כל.

כשעלתה לכיתה ד' התחיל הגימגום ורעות, כמו הרבה מגמגמים,  מצאה שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא … לשתוק.
היא הפסיקה להשתתף בכיתה, בהפסקות כשכולם יצאו לשחק בחוץ היתה נשארת בכיתה להכין שיעורים, ומיד בסיום הלימודים מהרה לחזור הביתה והשתדלה להמנע ככל האפשר מסיטואציות חברתיות כלשהן. 
לימודים וספרים הפכו לה למפלט שלה.

והיה לה עוד מפלט אחד, עליו אף אחד לא ידע – המורה שושי.
לא שושי עצמה, אלא דמותה. רעות גילתה שכשהיא מדמיינת לעצמה שהיא המורה שושי הגמגום נעלם כלא היה.

וככה בחדרה, מול המראה, מול כיתה דמיונית, וסתם עם עצמה, היתה רעות נהנת משטף הדיבור הבטוח והמשוחרר של המורה שושי.

בכיתה י' עברה משפחתה של רעות, בעקבות שרותו צבאי של אביה, מהרצליה למושב בצפון הארץ.
מקום חדש, בית ספר חדש, סביבה חברתית חדשה… המון חששות ופחדים היו לרעות לקראת המעבר.

היא לא זוכרת איך ומאיפה בא לה הרעיון, ומאיפה בכלל היה לה האומץ לנסות, אבל זה עבד נהדר – כל פעם שהיתה צריכה לדבר בכיתה, להקריא שעורי בית, להשתתף באיזה דיון, היתה מדמיינת את עצמה כשושי. שושי שבטוחה בעצמה, מתנהלת בחופשיות, שושי שהדיבור שלה שוטף ומשוחרר.
"כשדברתי שושי זה היה מופלא" סיפרה לי רעות "לא היתה שם טיפת גמגום".

"הבעיה היתה שזה היה רק בכיתה. לא ידעתי איך להביא איתי את שושי גם להפסקות, או מחוץ לבית הספר. וגם פחדתי שיגלו את הסוד שלי.
זה היה מתסכל. הפער הזה בין השושי שהייתי בכיתה לבין הגמגום המשתק והמצמצם שהיה איתי בכל שאר המקומות".

שושי היתה מקור חיקוי נהדר בשביל רעות. דמותה של שושי עזרה לה להחזיר לעצמה את שטף הדיבור שאבד לה. חסרה לה רק ההכוונה כיצד לעבור מ"לשחק" את שושי לממש "להתנהג" את שושי כך שאותם דפוסי התנהגות שמאפשרים לה את החופש, הבטחון והדיבור המשוחרר, ישובו ויהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

לשמחתי את זה עשינו עכשיו במפגשים שלנו.

~ ~ ~

גמגום בלשון עבר » הדרך לשחרור מגמגום

דייב למלמן  077-3311444

~ ~ ~

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , , , , , , , , ,
פורסם ב-דייב כותב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s