"אני אגיד לך מה הבעיה – אחרי כל מה שקראתי ושמעתי, וקראתי די הרבה, הצליחו לשכנע אותי שגמגום זה משהו שאי אפשר לצאת ממנו.
עכשיו אני כאן יושבת מולך ואתה בעצם בא והופך לי את כל מה שכבר התרגלתי להאמין בו. תשמע, זה לא פשוט …"
ככה אמרה לי ד' בחיוך מתנצל.
לא הופתעתי מדבריה.
כל מי שאי פעם נדרש לנושא די צפוי שנתקל גם הוא באותם אלה שטוענים שלא ניתן להשתחרר מגימגום:
"מי שחי בציפיה להפסיק לגמגם רק עושה לעצמו נזק כי זו ציפיה לא מציאותית"
"הדרך הנכונה היא ללמוד לחיות עם הגמגום ולא לתת לו להפריע לך"
"מי שאומר לך שהוא יכול להפסיק גמגום הוא שקרן"
ועוד ועוד אימרות מהסוג הזה.
למה מגמגמים הפסיקו להאמין שניתן להשתחרר מגמגום ?
או אם לדייק – למה ישנם בין המגמגמים, או בין ההורים לילדים מגמגמים, כאלה שאימצו לעצמם את האמונה שהגמגום הוא גזרת גורל ואין שום דרך להיפטר ממנו.
אני כמובן לא מכיר את כל המגמגמים ובטח ובטח גם לא את כל אלה שהפסיקו להאמין שאפשרי להשתחרר מגמגום, או את כל אלה שטורחים להפיץ את הרעיון.
אבל אני בהחלט יכול להתבסס על הכרות עם הרבה מגמגמים, והורים למגמגמים , שהגיעו ומגיעים אלי, או פונים לקבל פרטים ולהתייעץ.
מהכרות איתם אני יכול לספר לכם שאין אחד שלא התחיל את "הרומן" שלו עם הגמגום מתוך תקווה ואמונה כי כמו שהגיע הקושי כך הוא גם יעלם. ומתוך ידיעה כי יש דרך להשתחרר מהגמגום ולזכות בחזרה בדיבור משוחרר ככל האדם.
אלא שלצערי לרוב רובם של המגמגמים הדרך לכך היתה עד היום קשה וארוכה. ולחלקם היא עדיין.
בורות בקרב הורים רופאים ואנשי חינוך, בושה, טיפולים לא מתאימים שהושקעו בהם זמן יקר וכסף, שעות ארוכות ומתישות של תרגולי טכניקות דיבור, ציפיות גדולות ואכזבות גדולות עוד יותר אחרי… כל אלה עלולים להשאיר גם את הקשוח והנחוש ביותר מותש, מיואש וחסר אונים.
ייאוש שכזה יכול להוביל לכמה שבילים – יהיו שיחיו בתחושת קשה כי הם אחראים לכשלון. יהיו שלא ירפו וימשיכו לחפש.
ויהיו שיתקלו ברעיון כי מגמגום לא ניתן להשתחרר, מקסימום לשפר את שטף הדיבור, וימצאו בו נחמה והצדקות.
שחרור מגמגום קיים
כמי שמכיר מקרוב ולפרטי פרטים אינספור סיפורים על התלאות שעברו מאז ילדותם מגמגמים שהיום הם כבר אנשים בוגרים – אני בהחלט יכול להבין את המענה שרעיון ה"אין שחרור מגמגום" מעניק להם במצוקתם.
כמי שמכיר ויודע שניתן להשתחרר מגמגום, ואפשרי לחזור ליהנות מדיבור חופשי ומשוחרר, כואב לי על כך.
שחרור מגמגום הוא לא קסם. שחרור מגמגום דורש מוכנות לשינוי. ודורש את המוכנות הזאת גם ממי שכבר שבע אכזבות מטיפולים לא מתאימים שניסה בעבר, וגם ממי ששנים ארוכות של חיים בצל הגמגום הצליחו לנגוס בביטחונו העצמי ובאמונתו בכוחו וביכולותיו.
"…אתה בעצם בא והופך לי את כל מה שכבר התרגלתי להאמין בו. תשמע, זה לא פשוט …" אמרה לי ד' בחיוך מתנצל.
ואכן לא פשוט היה לה. אבל גם ד' הבינה כי זה הצ'אנס שלה לצאת מתוך אזור נוחות שמדקלם את ה"גמגום זה משהו שאי אפשר לרפא", אך מקבע את הגמגום בחייה, ולעבור לאזור נוחות אמיתי ונכון בו היא חופשיה לבטא את עצמה בדיבור רגיל ומשוחרר.
שחרור מגמגום קיים, וקורה שוב ושוב ושוב.
זו תפיסה שלמה שהופכת להרגל ומעניקה לכל אחד את ההזדמנות להשאיר הרחק מאחוריו את מגבלת הגמגום, וליהנות מחופש אמיתי.