עם ההורים, עם הילדים, עם חברים, בעבודה, להזמין, לשלם, לברר…
כמה שיחות טלפון אנחנו מבצעים ביום ?
לרובנו יהיה קשה אפילו להעריך .
10 ? 35 ? 54 ? מי סופר … פעולה כל כך יומיומית וטרווייאלית.
אלא אם כן אתה מגמגם.
שאז סביר שתעשה הכל ובלבד שלא לדבר, להתקשר, או לענות כשהטלפון מצלצל.
כמגמגם אתה מברך על כל טכנולוגיה חדשה שמשכללת ומרחיבה את מגוון הדרכים לתקשר עם אנשים – אימייל, אסאמאס, ווטסאפ, נציגים וירטואליים, ביצוע רכישות ותשלומים או-ליין, וכדומה, שהפכו את החיים שלך לכאורה להרבה הרבה יותר קלים.
ועדיין – להימנע מלתקשר עם אחרים באמצעות שיחת טלפון זו גזרה חמורה ומכאיבה המונעת ממך את הזכות והיכולת לקיים תקשורת שוטפת ובריאה עם אנשים.
העדר האפשרות לקיים שיחת טלפון בקלות ובטבעיות אינה כמובן הקושי היחידי או העיקרי לאדם הסובל מגמגום.
היא רק מאפיין אחד מתוך כמה המלווים את היומיום שלו ומאפשרים לו קיום מצומצם ומתסכל.
זה לא קסם.
זו תהליך שאנשים עושים בסיומו הם זוכים לא רק לדיבור שוטף, אלא גם לשחרור מכל אותן מגבלות שגזרו על עצמם כמגמגמים מתוך מטרה לצמצם ככל האפשר את התסכול והקשיים הנלווים לגמגום.
"אם קשה לדבר – אז אשתוק. עדיפה לי השתיקה על מבטם המכאיב של האנשים. על הבושה והתסכול".
וכשאדם מתרגל לאורך זמן, לפעמים זה אפילו עניין של שנים, לשתיקה – השחרור מגמגום אינו רק האפשרות לחזור לדיבור שוטף אלא גם השחרור מאותו אלם חברתי שהפך הרגל, כמו גם מהרגלים מגבילים אחרים שגזר על עצמו.
ברגע שזוכים לחזור לדיבור חופשי ומשוחרר, בין היתר גם חוזרת היכולת לתקשר באופן רגיל וטבעי עם אחרים.
~ ~ ~