"הוא חזר לגמגם"

"לא משהו", היא ענתה לפתיחת ה מה נשמע ? שלי.
"למה ? מה קרה ??"
"הוא חזר לגמגם"…
"מה ? ממתי ? מה קרה? ". חייב להודות שקצת נלחצתי.

~

את ד' , בן 10, פגשתי כשהוא בעיקר שותק.
מעט אחרי תחילת הפגישה השניה שלנו, כשהסכים סוף כל סוף לדבר בפני, הבנתי שסה"כ היתה לו סיבה מאוד מוצדקת לבחור בשתיקה – גמגום קשה ועקשן מנע ממנו להשלים כמעט כל משפט שניסה לומר. גמגום קשה ומתסכל.

אבל ד', חוץ מזה שהוא אינטליגנטי בטירוף וחוש ההומור שלו זה משהו שלא פוגשים בדרך כלל אצל בני גילו, בנוסף לכל אלה הסתבר שהוא גם שרוף על כדורסל… ובסיומה של אותה פגישה מצאתי את עצמי מתגלגל מצחוק ומרים לו להנחתות, לסירוגין.

לא חלף זמן רב, במהירות שהצליחה להפתיע אפילו אותי, וד' הופתע לגלות שהוא מצליח לסיים משפטים בלי להיתקע , והתחיל להתרגל לרעיון שתכלס כבר אין לו צורך באותן שתיקות אליהן ברח בעבר.

נכון שאני זה שהנחתי וליוויתי את ד' במעבר הזה שעשה מילד שותק ועצור לילד שמסוגל לבטא עצמו ככל העולה על רוחו, אבל את התהליך עצמו, את השינוי הממשי, עשו ד' והוריו. ואני הייתי שם איתם מלא הערכה. וגם הנאה יש לומר – המפגשים עם ד' היו מלאי השראה עבורי.

כשנפרדתי מד' לפני כחודשיים, היו בי עצב ושמחה מעורבבים יחד. שמחתי על התהליך המדהים שעשה, הייתי גאה בו ובהורים שלו על הדרך הנפלאה שעברו, על הדיבור השוטף והבטוח שלו, אך עצוב היה לי להפרד ממפגשי ימי שני הנהדרים שלנו.

~

אחרי כל זה, ה"לא משהו " של אמא של ד' תפס אותי בהפתעה גמורה.
מיד פתחתי יומן ופיניתי לי מקום למחרת אחה"צ כדי שאוכל לפגוש אותם – את ד' ואת אימו.

ד' הגיע לפגישה שקט ועצור. לשאלותי ענה בתשובות בנות מילה אחת, כשמבטו מופנה ממני.
רק אחרי שאימו נפרדה מאיתנו ויצאה מהחדר התחיל מעט להפשיר.
כעבור עוד 10 דקות של תחרות קליעות יכולתי כבר להרגיש איך האנרגיות הטובות שבות ותופסות אצלו מקום.

לקח לי קצת זמן במהלך אותה פגישה עד שהצלחתי לנקות את כל "רעשי הרקע" ולהבין כי מה שכיבה את ד' וגרם לו לחזור ולהתחפר שוב באותה שתיקה אליה היה רגיל לברוח, היו הלחץ והדאגה של הוריו בעקבות משהו שנדמה היה להם כגמגום.
אלא שד' לא באמת חזר לגמגם. רחוק מזה… ד' פשוט חזר לדבר כאחד האדם. או נכון יותר – כאחד הילדים.
וכאחד האדם, כך גם ד' לעיתים התמהמה בדיבור.

משחזרה אימו והצטרפה אלינו לקראת סיום הפגישה, בקשתי ממנה לצפות בסרטון שצילמתי כרבע שעה קודם לכן במהלך שיחה שניהלנו אני וד', ולעצור את הצפיה בכל מקום בו היא מזהה את אותם סימני גמגום שכל כך הדאיגו אותה.
לאחר מכן בקשתי ממנה לצפות בסרטון אחר – סרטון בו רואים את אשתי ואותי משוחחים במהלך נסיעה. גם כאן בקשתי ממנה לעצור בכל מקום בו תזהה את אותם סימני גמגום.

כמובן שהבדל ממשי לא היה.
שהרי גם אני וגם אשתי כמו גם ד', אימו, ורוב רובם של האנשים, נוהגים להתמהמה לעיתים בדיבור, למשוך הברות, להיתקע למשך כמה שניות. אין כאן שום דבר חריג או מגביל. זה הוא טבעו של דיבור שוטף.

וזהו גם טבעם של הורים, וכל מי שאדם קרוב לו השתחרר זה עתה ממגבלת הגמגום , ובעיקר אם השחרור מגיע בהמשך לנסיונות אכזב שכבר חוו – כל היתמהמות קטנה וטבעית, כל משיכת הברה ארעית, כל חזרה כזו, נדמים להם, מתוך עיניהן המודאגות, כגמגום.

כל זמן שאנחנו, כהורים, כמו גם כבני משפחה ואנשי חינוך הקרובים לאדם שזה עתה השתחרר מגמגום, נהיה מודעים לאותה רגישות שפיתחנו ולפרשנות המוטעת שאנחנו עלולים לייחס לכך – אין בכך כל בעיה. כמו בהרבה דברים אחרים, מודעות היא שלב ראשון ולעיתים גם מספיק.

"נכון, אתה הסברת לי את זה כשסיימנו את התהליך" נזכרה אימו של ד' "אבל הייתי בטוחה שמה שאני שומעת אצל ד' זה ממש גמגום. נראה שבאמת הייתי לגמרי לחוצה בעניין".

~

את השיחה המשכנו, אני ואימו של ד', בטלפון עוד באותו הערב.
היה לי חשוב להסביר לה כי הלחץ והדאגה אליהם נסחפה, גם אם מאוד השתדלה שלא לחשוף אותם בפני ד', קשה וכמעט בלתי אפשרי שלא ישפיעו עליו.
ד' שהרגיש, אך לא הבין, בחר לחזור למפלט הבטוח לו – השתיקה. והתנהגותו הפכה עצורה ושקטה.

"עשית טוב שהתקשרת אלי" הדגשתי בסיום השיחה "טוב שהתקשרת ויכולנו לעצור את כדור השלג שהתחיל להיערם ולהתגלגל לפני שהשפעתו תחמיר ותגרום נזק".

~
ילדים מרגישים אותנו.
ילדים שחוו גמגום מרגישים אפילו יותר.
כשלחץ ודאגה שמקורם בהתנהגות הילדים, עופפים אותנו, וכשאלה אינם מלווים הסבר, הילד מוצא עצמו חסר אונים ומתוסכל.
זו אחת הסיבות לחשיבות העצומה במודעות לרגישות היתר של הורה מול ילדו שזה עתה חזר לדיבור שוטף לאחר תקופה ארוכה של גמגום.

כולנו נוטים מידי פעם להתמהמה בדיבור, להאריך הברות, להיתקע באמצעו של משפט.
זהו טבעו של דיבור שוטף.

זה אינו טבעו של גמגום מגביל.

~

כן גמגום, לא גמגום, אולי גמגום, צריך לטפל, לא לטפל, זה בסדר ככה ?
אל תהססו ליצור קשר להתייעץ ולשאול – 
בטלפון 054-4435444
או באמצעות הטופס »»

שלכם,
דייב 

~ ~ ~

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , , , , , , , , , ,
פורסם ב-דייב כותב
2 תגובות ב“"הוא חזר לגמגם"
  1. רוני הגיב:

    שלום לכולם.שמי רוני.אני הייתי סגור במשך 40 שנה עד שהכרתי את דייב המקסים.בזכותו אפשר לומר שאני משוחרר היום.קחו את הכל בקלות ותתקשרו לדייב והכל ישתחרר.ודייב חן חן לך

    • דייב הגיב:

      החן חן הוא לך יקירי … (:
      בזכותך נהיה שגור לי החן-החן הזה – תודה וחן חן , חן חן לך יקירי..
      וכל חן חן כזה מזכיר לי אותך. ואת הדרך הנהדרת שעשית .
      אוהב אותך מאוד !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

גמגום בלשון עבר | דייב למלמן | אימון בהבזק המצלמה

לקביעת פגישה, ולכל שאלה,
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»