נמאססססס לי !!!
שוב פעם אותו הסיפור – אבא שלי טוען שאני סתם ממציאה ואמא שלי לא מעיזה להתווכח איתו.
למרות שהיא יודעת בדיוק את המצב.
היא יודעת בדיוק למה אני מעדיפה להשאר בבית כל הזמן ולא לצאת עם הבנות. היא יודעת ואפילו משתפת איתי פעולה ומחפה עלי כל פעם שאני ממציאה איזה התקררות או מיגרנה בתור תירוץ כדי שאוכל להבריז מכל הימי הולדת וערבי הגיבוש שהם עושים.
היא יודעת בדיוק שכל ה"לא ראיתי את ההודעה שלך. עוד פעם משהו נדפק לי בטלפון החרא הזה" וה"אוף שוב פעם שכחתי אותו על שקט" וכאלה, הם בעצם שקר אחד גדול.
היא יודעת והיא מבינה.
אבל הוא מתעקש שאין לי שום בעיה, שהכל זה סתם המצאות שלי.
נו באמת, מה נראה לך ??? שאני לא רוצה שיהיו לי מלא חברות ? שאני לא רוצה לצאת איתם ? שנעים לי ככה להתקע בבית מול הטלויזיה והמחשב ? שנעים לי ככה להיות לבד כל הזמן ? שכיף לי לשקר להם ?
ישבנו אתמול בארוחת ערב והוא שאל מה אני רוצה מתנה ליום הולדת, כי הוא חשב שיכול להיות נחמד שניסע ארבעתנו (בלי יניב, כי אין סיכוי שישחררו אותו מהצבא) לכמה ימים לפריז.
אמרתי לו שמה שאני באמת הכי רוצה זה לעשות את הקורס של הטיפול בגמגום.
ואז הוא התחיל, בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות –
"על מה את מדברת ? אין לך שום בעיה. את מדברת יופי. בשביל מה לשלם כל כך הרבה כסף סתם.
את פשוט צריכה להקפיד על התרגילים שהרופאה הזאת נתנה לך".
רופאה עאלק… הוא מתכוון לקלינאית תקשורת שהיינו אצלה לפני איזה שלוש שנים "די כבר תוציאי לך את זה מהראש ! אין לך שום בעיה .
את חכמה ומוכשרת ומדברת מעולה…" בלה בלה בלה…
והיא שותקת. למרות שהיא יודעת בדיוק, היא שותקת ולא מעיזה להתווכח איתו.
נמאס לי כבר כל כך !!!
זוכרים את גל ?
התקשרתי אליה יומיים אחרי שפרסמתי את הטקסט הקודם שלה (כאן »»), לשתף אותה בתגובות המדהימות שהגיעו אלי בעקבותיו.
היא היתה נבוכה ומוחמאת. היא מודעת לזה ש"יש לה את זה" בכתיבה אבל לא חוותה עד היום כאלו תגובות של התרגשות והזדהות.
שאלתי אם תהיה מוכנה לפרסם טקסט נוסף. והיא ביקשה לחשוב על זה כמה ימים.
לפגישה הבאה שלנו הביאה את הטקסט שכאן, טקסט שכתבה כשהיתה בת 15.