מצחיק שאתם חושבים שאני סנובית
או אולי בעצם עצוב…
מה שבטוח שזה די מתבקש… אני לא עוצרת לפטפט אתכם בפינת הקפה, תמיד נראה לכם שאני נורא ממהרת, מסתפקת בחיוך כשאתם מברכים אותי לשלום, ואם יצא ומישהו ממכם ממש שואל אותי מה נשמע -אני ממלמלת איזה "טוב, תודה" עם חיוך קטן בכלל בלי לעצור.
אני לא יוצאת אתכם לארוחות צהריים, תמיד מוצאת תירוצים למה לא להצטרף לכל ארועי הגיבוש, ואם יש הרמת כוסית או משהו אני תמיד "חייבת לסיים איזה משהו דחוף מול חו"ל".
או אולי בעצם עצוב…
מה שבטוח שזה די מתבקש… אני לא עוצרת לפטפט אתכם בפינת הקפה, תמיד נראה לכם שאני נורא ממהרת, מסתפקת בחיוך כשאתם מברכים אותי לשלום, ואם יצא ומישהו ממכם ממש שואל אותי מה נשמע -אני ממלמלת איזה "טוב, תודה" עם חיוך קטן בכלל בלי לעצור.
אני לא יוצאת אתכם לארוחות צהריים, תמיד מוצאת תירוצים למה לא להצטרף לכל ארועי הגיבוש, ואם יש הרמת כוסית או משהו אני תמיד "חייבת לסיים איזה משהו דחוף מול חו"ל".
תכלס אני לגמרי יכולה להבין למה אתם חושבים שאני סנובית.
אבל האמת היא לגמרי, ממש לגמרי, אחרת.
אני מגמגמת.
לא תמיד, לא כל הזמן, אבל במצבים מסוימים זה פשוט קורה.
אני מגמגמת, ואני מתביישת בזה.
אני מגמגמת ובגלל זה מנסה לחסוך לעצמי כל דבר שכרוכה בו תקשורת מילולית ודיבור.
אני מגמגמת ואין לי כח למבטים האלה שלכם שאני יודעת שיגיעו אם רק אעיז לפתוח את הפה ולדבר איתכם ופתאום, אחרי שתיים שלוש מילים שיצאו ל לגמרי רגיל, פתאום תגיע התקיעה – ובמקום להגיד את המילה שהתכוונתי להגיד, יצא לי מין משהו כזה לגמרי לא ברור שחוזר על עצמו וחוזר על עצמו וחוזר על עצמו וחוזר על עצמו ,- עד שאולי בסוף יואיל וישתחרר ואני אצליח להשלים משפט בודד. או איזה מילה אחת עלובה.
האמת ? אם יכולתי הייתי מעדיפה פשוט להשאר בבית כל הזמן. לצמצם את המגע שלי עם אנשים למינימום האפשרי כדי לא להצטרך להתמודד עם החרא הזה, הגמגום שלי.
אבל אי אפשר. וצריך לעבוד. ומצאתי לי מקצוע שאמנם לא מצריך הרבה דיבור (תודה לאל על לקוחות מחו"ל שהשעות שלהם לא מקבילות לשעות שלנו ככה שאין ברירה אלא לתקשר במיילים…) אבל עדיין, צריך להגיע לעבודה כל בוקר.
וכאן בעבודה יש אנשים, ואפילו אנשים שנראים ממש נחמדים, שמהרגע הראשון שהגעתי תמיד חייכתם אלי , תמיד בנעימות ובנחמדות ניסיתם ליצור איתי קשר מהסוג של פטפוטים בפינת הקפה וכאלה.
אבל אני עוד לא הגעתי לרגע הזה שבו אני אהיה מספיק חזקה להתמודד עם המבט שאני יודעת שיופיע לכם בעיינים בפעם הראשונה שתתקלו בגמגום שלי.
ועד שאגיע אליו אני בנתיים מקפידה להתחמק מכל מה שעלול להוביל אותי לצורך לתקשר איתכם בתקשורת של דיבור, ומשתכללת מיום ליום ביצירתיות התירוצים שאני ממציאה…
אז לא סנובית ולא מתנשאת. פשוט, או שבעצם לא פשוט בכלל…, מגמגמת.
זו גל
כמו כל פגישה ראשונה גם בפגישה הראשונה שלי איתה בקשתי שתספר לי קצת על עצמה.
משהו מעבר לכל הנתונים היבשים של גיל, מגורים, עבודה וכאלה שכבר הספיקה לספר לי.
שאלה על מה לספר, ואני בספונטניות זרקתי לה: תני לי שני דברים שאת מאוד אוהבת ושני דברים שאת ממש שונאת.
לדבר וקיץ היו בצד אחד, לכתוב ופריז היו בצד שני…
לפגישה הבאה שלנו היא הביאה את הטקסט הזה שכתבה אחרי יום "כבד" במיוחד בעבודה.
בקשתי את רשותה לפרסם אותו והיא כמובן דבר ראשון סירבה… רק אחרי שהסברתי לה את החשיבות הגדולה שאני רואה בפרסום הטקסט שלה (לכל אותם מגמגמים שכמוה כפו על עצמם בידוד שמביא להם סבל עצום, וגם לכל אותם שאין להם שמץ של מושג עם מה מתמודד אדם מגמגם) היא הסכימה. ואפילו הבטיחה לכתוב לזה המשך.
לפגישה הבאה שלנו היא הביאה את הטקסט הזה שכתבה אחרי יום "כבד" במיוחד בעבודה.
בקשתי את רשותה לפרסם אותו והיא כמובן דבר ראשון סירבה… רק אחרי שהסברתי לה את החשיבות הגדולה שאני רואה בפרסום הטקסט שלה (לכל אותם מגמגמים שכמוה כפו על עצמם בידוד שמביא להם סבל עצום, וגם לכל אותם שאין להם שמץ של מושג עם מה מתמודד אדם מגמגם) היא הסכימה. ואפילו הבטיחה לכתוב לזה המשך.