גמגום מתקיים רק כשהוא בתוך תחומי המגרש שלו, ומתנהל על פי חוקי המגרש.
המגרש בו מתנהל הגמגום הוא מגרש עשוי פחד, חרדה, הסתרה, פרפקציוניזם ודיוק יתר.
היפה, ובעיקר המעודד, הוא שמספיק להוציא שני מרכיבים מתוך המשוואה וכבר הגמגום ינוטרל.
לדוגמה, אם ניקח את מרכיב ההסתרה ולא רק שנדבר על אותו גורם שאנחנו מנסים כל הזמן להסתיר (זה יכול להיות רגש, מגבלה, מאפיין פיזי או התנהגותי וכו..) אלא נתאמן אפילו ממש לנפנף בו, להריץ עליו בדיחות, לחשוף לגמרי את הדבר שעד עכשיו מבחינתנו אסור היה באיסור חמור שיראה אור יום, מה לדעתכם יקרה ?
האמת היא שעד שלא רואים את זה קורה קשה קצת לדמיין את זה. בעיקר למי שכל כך התרגל כבר למרכיבי מגרש המשחקים הפרטי שלו.
מה שקורה זה שברגע שאחד מיסודות המשוואה נעלם – המשוואה כולה מתפרקת ומאבדת מערכה.
אני אוהב לדמות את זה לכיסא שהדבר האחרון שאפשר זה לשבת עליו אם הורדנו אחת מרגליו…
ואם בכל זאת בוער לנו נורא לשבת עכשיו – רוב הסיכויים שפשוט נחליף ערוץ.
כלומר נוותר על הישיבה על אותו כיסא ונתיישב נגיד על הרצפה.
בואו נמשיך ונעלים מרכיב נוסף. ניקח הפעם את הפרפקציוניזם ונתרגל טעויות.
ולא רק שנטעה אלא אפילו נלמד להנות מהטעויות – לראות את התועלת שבהן, להבין איך הן מקדמות אותנו.
ועכשיו, אחרי שהורדנו גם הסתרה וגם פרפקציוניזם, מה שקרה זה שכמעט חצי ממרכיבי המרחב בו מתקיים הגמגום חסרים.
האם גמגום יכול להתקיים במרחב שהוא רק חצי מהמרחב המוכר לו ?
התשובה החד משמעית היא לא ! גמגום מתנהל במרחב מאוד מוגדר, בתוך חוקי משחק מאוד ברורים.
פגיעה באיזון המשוואה, שבירת חוקי המשחק שלו, היא הדרך שלנו לחופש המוחלט.
מזמין אותכם להצטרף אלי – יחד נזהה את מרכיבי מגרש המשחקים
ונערער את איזון המשוואה בדרך לדיבור חופשי ומשוחרר !
שלכם, דייב