יותם פנה אלי במייל לפני כארבעה חודשים.
בן 17, מסיים יא', וכבר ארבע שנים שהגמגום לא עוזב אותו.
רצה לדעת אם אני יכול לעזור גם למי שכבר ניסה כל מיני שיטות וטיפולים אחרים, והוא עדיין מגמגם.
לפני שבוע הוא הגיע אלי לפגישה עם אביו.
אימו שוהה בחו"ל והם העדיפו לא להמתין עם הפגישה לשובה.
התחלנו לשוחח, האווירה היתה טובה, דיברנו על כדורסל, תופים, בגרויות וכמובן על גמגום.
ואז, שניה אחרי שיותם התחיל לספר לי על הגמגום, ממש רגע אחרי שפתח וסיפר איך נתקל בו לראשונה בחופש הגדול של כיתה ז', התערב האב בדבריו והסביר לי, וליותם, ש:
"זה ממש לא כזה נורא, בכלל לא שמים לב. תאמין לי דייב – זה כלום.
אני לא מבין למה הוא עושה מזה עניין, אני אומר לך – בכלל לא שמים לב לגמגום שלו".
קלטתי את יותם נדרך. היה נראה שהוא כבר מכיר בעל פה את הטקסט הזה של אבא שלו.
"אבל אני מסביר לך אבא" ענה לו בטון שהיה נשמע לי מיואש וכואב "זה כן נורא".
לקח לו כמה שניות ארוכות עד שנרגע וחזר לדבר.
הוא סיפר כמה זה מפריע לו, כמה זה מתסכל, כמה זה עוצר אותו מלעשות דברים.
כשהאבא ניצל איזו הפסקה קטנה בשטף הדברים של יותם וחזר שוב על טענת ה"זה שום דבר" שלו, מצאתי את עצמי מתאפק חזק חזק כדי להשאר מנומס וענייני ולא לאפשר לוריד הכמעט מתפוצץ שלי לקחת פיקוד.
מקצוען בהסוואה
הרבה מהמגמגמים שאני פוגש, בעיקר כאלה שסוחבים איתם את הגמגום כבר לאורך תקופה ארוכה, מספרים על השיטות שלמדו, וגם על כאלה שפיתחו בעצמם, במטרה להסוות את הגמגום שלהם.
ויודעים מה הבעיה הכי גדולה שלהם ? שהם מצליחים בזה. מצליחים ואפילו הופכים ממש מקצוענים. כל כך מעולים כישורי ההסוואה שלהם – שלרוב האנשים סביבם אין שמץ של מושג מה באמת עובר עליהם ובתוך איזה קושי עצום הם חיים.
וככה גם יותם, מקצוען שכמותו, שלמד כל כך טוב להסוות את הגמגום.
כל כך טוב עד שאפילו לאבא שלו אין מושג איך במקום להתעסק במה שהוא באמת אוהב ובמה שראוי שילד בן 17 יתעסק בו, במקום זה המחשבות שלו כל היום טרודות.
הוא טרוד בלהקפיד לקחת נשימה לפני כל משפט, בלהתחיל בהברות רכות, בלמצוא דרכים יצירתיות להתחמק מהצורך לדבר וליצור קשר עם אחרים.
ובעיקר הוא טרוד כל הזמן בדאגה הגדולה מה יקרה אם "יפשל" ושוב יחשף הגמגום הזה שדבוק אליו כבר ארבע שנים.
אם תוסיפו לאותה מקצוענות ("אליפות העולם בהסתרה"), את הנטייה שלנו כהורים לסרב לעיתים מלראות את הבעיה של הילד, גם כשהוא בא ומנפנף ומצהיר עליה ממש מולנו – קבלתם ילד שלא רק שהוא כלוא בתוך קושי עצום, אלא גם כשהוא כבר מעיז וחושף ומבקש עזרה הוא מקבל כתף קרה מאותם שדווקא לעזרתם הוא הכי זקוק.
זאת היתה פגישה כואבת, הפגישה עם יותם ואביו.
למזלי, הנסיון לימד אותי כי גם אותם מקצועני הסתרה כיותם יכולים להשתחרר ממגבלות הגמגום.
וזה יקרה אחרי שאני ויותם נמצא את הדרך לגרום לאבא להיות מוכן לפקוח את עיניו.
