משהו כמו לפני שבוע נסעתי לרעננה.
באחת הפניות התבלבלתי ובמקום לקחת ימינה – לקחתי פניה שמאלה. מה שתקע אותי בפקק תנועה של יותר משעה…
אין לי שום בעיה עם פקקי תנועה, להיפך – כשאני נתקע בפקק אני נהנה מהקשבה לדיסקים או רדיו.
הבעיה מתחילה אם אתה תקוע בפקק שהוא לא שלך.
"חברה !" אני צועק מתוך המכונית, "זה לא הפקק שלי ! תנו לעבור ! לקחתי פניה לא נכונה ! אני לא שייך לכם, תמשיכו עם החיים שלכם, אבל תנו לי לעבור ! אני לא שייך לפה ! הייתי צריך שמאלה ! זה לא הפקק שלי !".
פקק לא שלנו
כמה פעמים אנחנו תקועים בפקק שהוא בכלל לא שלנו ?
הוא שייך להורים שלנו, לבוס שלנו, לחברים שלנו, למורים שלנו, לילד שבתוכנו.
כי אכפת לנו מה יגידו ואנחנו רוצים לענות על הציפיות של הסובבים אותנו, ואנחנו בטוחים שמה שאחרים אומרים יותר חכם ממה שאנחנו חושבים.
ואנחנו לוקחים את הפנייה האוטומטית מבלי לעצור רגע לחשוב אם זאת באמת הדרך בה אנחנו רוצים לנסוע.
ואז אנחנו פתאום עוצרים, נתקעים, ומרוב פניקה ובהלה אפילו לא מספיקים להוריד את החלון כדי שישמעו אותנו צועקים: "היי, הפקק הזה בכלל לא שלי, אני לא שייך לפה ! אני שייך למקום אחר ! לעולם אחר ! תנו לי לצאתתתת "…
האמת היא שאנחנו יכולים למצוא את הפניה הנכונה.
את הדרך שלנו שנכונה ומתאימה לנו, גם אם היא נוגדת את הדרך של הסובבים אותנו.
ברגע שנהיה משוכנעים, גם הם בסופו של דבר יבינו ויהיו לצידנו.
הדרך שלכם
שאלו פעם הורים לילדים מתבגרים איפה הם היו מעדיפים שילמדו בתיכון – האם בתיכון בו ילמדו אותם להיות מאושרים, או בתיכון בו ילמדו אותם משפטים ורפואה.
רוב ההורים בחרו באפשרות השניה משום שהם חשבו שהילדים שככה הילדים שלהם יהנו יתר ויצאו מרווחים.
אנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו אוהבים, את מה שאנחנו טובים בו, וללכת בשביל שנגלה לעינינו.
ברגע שנלמד ונתרגל לזהות את הדרכים הטובות לנו, את הפניות הנכונות לנו, התנועה תזרום בחופשיות. גם אם לפעמים הדרך תהיה עמוסה, גם אם נתקע בפקק – יהיו אלה אתגרים נכונים לנו שהתמודדות איתם תעצים ותחזק אותנו.
שימו ידיים על ההגה, פיתחו עיניים ולב – הדרך היא שלכם !