"הוויז לא פועל לי ואני לא מצליח לשאול אנשים".
היתה ההודעה ששלח לי א' באותם צהריים לפני כחודש.
הוא עמד תקוע בתחנת הרכבת כמעט שעה, כשהוא לא מסוגל להוציא מהפה משפט אחד קצר לבקש שיסבירו לו איך להגיע למקום הפגישה שלנו.
שיניתי כיוון ונסעתי לאסוף אותו.
ובפנים נקרע לי הלב מחוסר האונים שלו.
חיים מצומצמים בצל הגמגום
פגשתי אותו לראשונה בפגישת ההכרות אליה הגיע עם הוריו.
בגמגום קשה ומלא היתקעויות סיפר על הגמגום שמלווה אותו מגיל צעיר, על כל הטיפולים שעבר, על הקשיים האדירים, ועל הפרופיל שהורד לו בצבא.
על חיים די מצומצמים שארגן לעצמו בניסיון להתמודד עם חוסר היכולת לתקשר עם אנשים.
בסוף אותה פגישה קבענו את הפגישה הבאה – פגישת תחילת העבודה.
פגישה שאליה היה צריך להגיע בכוחות עצמו ברכבת מהבסיס בדרום הארץ בו הוא משרת.
"מרוב התלהבות אני לא מפסיק להטריד אנשים ולשאול אותם איך להגיע לכל מיני מקומות".
זאת ההודעה שקיבלתי ממנו ממש הבוקר, מלווה בסמיילי מחייך.
חיוכים
שבועיים בסה"כ מאז שהתחלנו לעבוד, שבועיים מאז אותה היתקעות חסרת אונים שלו בתחנת הרכבת כשהוא מתקשה להוציא משפט אחד קצר כדי לשאול איך להגיע …
למרות שהרגשתי/ידעתי שזה מה שהולך לקרות, עדיין ההודעה הזאת שלו הצליחה לרגש אותי ממש. חיוך רחב נמרח לי על הפנים.
יש דברים שקשה לתאר מדויק במילים. התרחבות הלב הזאת היא אחד מהם.