צהוב-עסיסי

קטגוריה :

האמת שהוחמאתי

האמת שמאוד החמיא לי.
על הקו היה עיתונאי. את השם שלו הכרתי אבל לא שייכתי לעיתון שאת שמו ציין, אחד העיתונים גדולים.

הוא סיפר שכבר הרבה זמן שהוא עוקב אחרי, ואחרי שבשישי האחרון השם שלי שוב עלה בפגישה עם מכר משותף החליט שהוא מתקשר. הוא רוצה שנעשה כתבת צבע למוסף שתספר עלי ועל השיטה שפיתחתי לטיפול בגמגום.

הייתי באמצע הנסיעה ככה שלא היה מתאים ונוח להאריך בשיחה. סיכמנו שנשוחח שוב למחרת בצהרים.
"שמע דייב" הוא אמר רגע לפני שנפרדנו וסיימנו את השיחה "אני צריך אבל שיהיה כאן איזה סיפור".

"סיפור ?" שאלתי.
"כן – אני צריך איזה סיפור עליך, משהו מיוחד שיעשה את זה מעניין".
"מה זאת אומרת סיפור עלי ?"
"משהו מיוחד בחיים שלך – איזה משבר, אירוע חריג בחיים, הורים גרושים, מחלה חמורה, משהו כזה… תחשוב על משהו. נדבר מחר" הוא סיכם, נפרד וניתק את השיחה.

טוב נו קלי קלות, חשבתי לעצמי, הורים גרושים הרי יש לי כבר מאז שאני בן 10. ועם קשר, או בלי קשר, הייתי סהכ די מופרע. …לא שהבנתי מה זה קשור אבל אם זה מה שיעזור לו להכנת הכתבה – אני זורם…

אני מצטער, אבל לא…

בצהרים למחרת הוא התקשר שוב, כמו שסיכמנו ותוך פחות מדקה של שיחה כבר שב וחזר לנושא "הסיפור" – 
"תבין דייב, אני חייב שיהיה כאן איזה שהוא סיפור".
"אתה מתכוון לזה שאני בן להורים גרושים ?"
"הורים גרושים זה מעולה. אני אבל צריך איזה משהו מעניין יותר – הייתה אולי אלימות, אולי אמא היתה שתויה ?"
"אמממ… לא, לא היה משהו כזה אצלנו ".
"הזנחה, ברחת מהבית אולי ? איזה משהו מטורף שעשית בגלל זה ?"
"ממש לא" עניתי "זה ממש לא היה המצב".
"אז אולי משהו אחר אצלך – עם אשתך ?"
"תשמע יקירי" עניתי לו, מעט משועשע "אני מצטער…. אבל לשמחתי רחוק מזה"
"תבין דייב, אני חייב. שיהיה כאן משהו יותר עסיסי. לצערי בלי זה זה לא ילך".

אני מניח שהוא לא שמע את הקליק שעשה הפיוז שנדלק לי באותו הרגע…
"תקשיב ידידי" עניתי לו "יש לך כאן ביד יכולת אדירה לעזור להמון אנשים. המון ! גם להביא למודעות הציבור את נושא הגמגום, ובעיקר לעזור לכל אלה שמתמודדים עם הגמגום שגורם להם לסבל יומיומי בלתי יתואר. יש בארץ בסביבות ה- 80,000 איש שסובלים, ואתה בוחר להתעקש איתי על משהו צהוב ??! סלח לי אבל אין לי שום שום עניין לשתף פעולה עם זה !".


יש לי הרגשה שהוא נבהל….

צהבת

לא ניתקתי לו את הטלפון בפרצוף, נפרדתי בנימוס קריר, אבל מאז לא שמעתי ממנו.
לשמחתי ולצערי.

לשמחתי, כי באמת שאין לי עניין לשתף פעולה עם הצהבת הנדרשת שבלעדיה, כך לפחות לפי אותו בחור עיתונאי, אין טעם לכתבה.
לצערי, כי בכל יום נוספים עוד ילד, עוד נער, עוד נערה, למעגל הגמגום – והם וההורים שלהם חייבים לדעת שאפשר לצאת מזה. שאפשר להשתחרר מהגמגום, שאין שום סיבה בעולם שהם ימשיכו עם הסבל הזה אפילו יום אחד נוסף מיותר . ואני כאן נפלתי על איזה אדון עיתונאי שבמקום לנצל הזדמנות מעולה להשפיע ולעזור עזרה ממשית להמון אנשים, בוחר לוותר על זה כי אין לו מספיק עסיסי וצהוב…

אני מקווה ורוצה להאמין כי עוד יצא לי בעתיד להיווכח כי אותו אדון עיתונאי הוא לא דוגמא ולא מייצג.

~ ~ ~

אהבתם? שתפו את הפוסט

עוד מאותה קטגוריה

גמגום, לא מה שחשבתם 

התמודדות עם גמגום רוב האנשים המתמודדים עם גמגום (או אלה אשר בני משפחתם הקרובים מתמודדים עם גמגום), טועים לחשוב שגמגום מהווה למעשה לקות בדיבור. חשיבה מוטעית

בודק...