עדי

עדי גמגמה כי פחדה.
היא פחדה ממה יגידו או מה יחשבו עליה אם היא תגיד משהו שהוא לא ממש נכון.

עדי חישבה כל מילה ומילה לפני שזו היתה יוצאת לה מהפה, ורק אחרי ששקלה היתה מחליטה אם לשחרר ולומר אותה, או פשוט… לוותר.

כשבזמן שדיברה חשבה עדי מה היא תגיד, או מה יחשבו עליה ועל מה שתאמר, יצא שהיא קצת נתקעה – פתאום המילה היתה כמו מסרבת להתחבר למילה הבאה, ולפעמים מילה אפילו היתה נשארת תקועה לה בבטן, בכלל מבלי שתגיע לפה.

וכל משפט היה לוקח לו מלא זמן לצאת, והשיחות איתה היו מתארכותתתתתת, עד שאפילו ההורים נלחצו והיו אומרים לעדי: "מתוקה, פשוט תחשבי לפני שאת אומרת".   

ועדי נותרה מבולבלת. כי הרי זה בדיוק מה שהיא עושה….

~ ~ ~ 

השבוע היתה פגישתי הראשונה עם עדי (9). ההורים סיפרו שפתאום יום אחד לפני שנה התחילה לגמגם.
באוטו בדרך הביתה חשבתי על מה שסיפרה לי עדי, על איך זה מרגיש כשהמילים נתקעות, והחלטתי לכתוב את זה כאן למענכם, למענה, ולמען כל ההורים והילדים שחווים את החוויה.

גמגום אצל ילדים

~ ~ ~

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *