אחת שיודעת

יודעת איך זה להיות מגמגמת – מכירה את כל הסודות, הלבטים, השקרים (לעצמה, ולאחרים).
וגם יודעת איך זה להיות חופשיה מגמגום – מכירה מקרוב את מהות החופש, והתפיסה העצמית הכל כך שונה.

מיכל היא אחת כזאת, אחת שיודעת.

אם תשאלו את מיכל, היא בעיקר מצטערת על שנים אבודות של בריחה והסתתרות מבלי יכולת לממש ולהגשים את החלומות שלה, ובעיקר שמחה ומברכת על השחרור הנפלא שהשיגה כתוצאה מאותה בחירה שעשתה. כי השחרור של מיכל קשור בבחירה אמיצה, בנוסף להבנת הקשר שבין רגש לטכניקה, בין צורה לתוכן, ובין רגש לפעולה.

בטקסט המתומלל שכאן מיכל מספרת בגילוי לב על איך זה הרגיש ומה הוביל אותה לבחור בשינוי:

"…עד שהגיע השלב הזה שבאמת הבנתי שאני צריכה לחפש עבודה… והבנתי שאין מה לעשות – אני צריכה ללכת להתראיין. אני כבר לא יכולה לשלוח את אחותי (כמו שהיא תמיד היתה עונה לי לשיחות וטלפונים..), ואי אפשר לשלוח הודעה, ואני לא יכולה לכתוב מי אני ומה אני… אני פשוט צריכה להיות שם.

וזה בעצם היה השלב האמיתי – אין לי אפשרות להתחמק מזה, ואין לי אפשרות לברוח, כי אני צריכה למצוא עבודה.

אבל איך עושים את זה לעזאזל מבלי שאני אחשוף את "סוד הגדול" שאני … מגמגמת ?? סוד שלאף אחד אין מושג ממנו כי הפכתי אלופת העולם בלהסתיר את זה.

אז גיגלתי.
התחלתי לחפש וראיתי "היפנוזה", ראיתי "איך מפסיקים לגמגם", ראיתי "קלינאית תקשורת", ראיתי… אוףףף.
ידעתי שאני חייבת לעשות משהו, הבנתי שזה בעצם מה שהרס לי את הכל, אבל מה עושים ??

בסוף התקשרתי לדייב.
ודיברנו.
הרבה.
חפרתי.
ובסוף אמרתי לו: תן לי לחשוב על זה…

משהו בי עדיין לא האמין בכלום.
כאילו- אם אין כאן היפנוזה, אם אין כאן הבטחה ודאית, אז מה ?
זה (הגמגום) שם כבר כל כך הרבה שנים שקשה היה לי בכלל להאמין שאני אצליח לצאת מזה.

לקח לי עוד כמה חודשים "לחשוב" על זה תוך כדי שאני ממשיכה בתהליך חיפוש העבודה, וכל פעם שאני יודעת שמחר בבוקר אני הולכת להתראיין אצל מישהו אז שוב מתחיל הלחץ: "אני אגמגם, אוי אני אגמגם, אני אגמגם, אני אגמגם… " ואיך אני אגיד את השם שלי ? יבקשו: "תציגי את עצמך" ואני: "מי מי מי מי מיכל…"

וזה היה הרגע שהבנתי שאני חייבת לעשות את זה. שחייב לבוא השינוי. שאי אפשר להמשיך ולחיות ככה.
כי אני לא באמת חיה, אני יותר סוג של חי-מת: כי אם אתה לא מגשים את עצמך ואם אתה לא עושה ממש את כל הדברים שאתה יודע שיש בך, אז אתה קם כל בוקר בתחושה שאפשר יותר, אבל אתה לא עושה יותר, כי אתה עדיין נותן לגמגום להשתלט עליך.

ואז אמרתי – יאללה, על החיים ועל המוות, והתקשרתי שוב לדייב.
החלטתי שאני פשוט אלך ואנסה. ואני אראה מה יהיה משם והלאה. 

עם דייב ביחד עברתי תהליך (שאני עדיין עוברת – כי אני עדיין חושבת על פסח…פסח המלחיץ…) של להפסיק לחשוב על זה. להפסיק לתת לגמגום כל כך הרבה מקום בחיים שלי.
להתחיל להגיד לו – די, נפרדים. מתגרשים. נמאס.
הרי אחרי שלושים שנה אנשים מבינים שאם משהו לא טוב אז מפסיקים. מתגרשים. פשוט להתגרש ממנו.

זה כמובן תהליך קשה, תהליך שהוא לא קל ולוקח זמן, ויש עליות ויש ירידות… הנה עכשיו למשל, עם ה"ירידות" – בראש אני כבר רואה את ה"ירי רי רי רי דות" ונלחצת ובטוחה שזהו, זה לא נגמר, הוא עדיין שם.
אבל זהו, שהוא כבר לא שם. לאט לאט הוא נעלם…"

~ ~ ~

לקביעת פגישה, ולכל שאלה, מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»

~ ~ ~

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,
פורסם ב-דייב כותב, המלצות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

גמגום בלשון עבר | דייב למלמן | אימון בהבזק המצלמה

לקביעת פגישה, ולכל שאלה,
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»