אהובי

"כן דייב, היום זה היום, היום אני מתחילה לכתוב. כן דייב, אני אוציא הכל החוצה, בדיוק כמו שאתה אומר.
בסדר, אני בסדר, נו הרי רק אתמול נפגשנו וראית שהכל בסדר אצלי.
טוב, טוב, אני אתקשר אליך מחר.
כן, אני חזקה, אני גדולה מהחיים ואני עומדת לשנות את חיי מהקצה אל הקצה.עכשיו אתה מרוצה ? יופי, גם אני. ביי, נשתמע".

דייב הוא המאמן שלי, הקואצ'ר.
לדייב אני קוראת המלאך המושיע שלי – המלאך הגואל. הוא היחידי שהצליח לחבר לי בשנית את הנפש עם הגוף.
אנחנו נפגשים באופן אינטנסיבי שלוש פעמים בשבוע. אני שומעת את קולו ונרגעת. יש לו בשבילי רק מילות עידוד, רק חיזוקים. אני שומעת שוב ושוב: "את חזקה, את אישה חכמה וחזקה, והחיים עוד לפניך". "תראי להם, תראי לכולם איך את חוזרת לעצמך כמו גדולה".
דייב מחזיר לי את החיוך, החיוך האמיתי ששכחתי שקיים.

כל כך הרבה זמן חייכתי כי כולם ציפו, ציפו ממני להמשיך הלאה, לחיות, לבלות ולחייך. וכך עשיתי. חייתי, ביליתי, יצאתי, אך החיוך הזה, אותו חיוך שרק הכאיב לי, החיוך המאוס, היה רק מראית עין: שיראו כולם ויעזבו אותי בשקט, שיחשבו שאני בסדר, שהכל טוב וממשיכה הלאה.
השקר הזה, להראות "לו" ולחברים, שאני עושה חיים משוגעים. אותו חיוך ארור שאף אחד לא שם לב שהוא לא מדבר דרך עיניי, עיניי שפעם נצצו מאושר וקרנו, הפכו להיות קרות וחסרות ברק. עיניים גדולות, שידעו לספר על ימי זהר, על פריחה ועל קולות הציפורים, אותן עיניים שהפכו להיות מרוחקות, מנותקות, שידעו ימים קשים ויכולות היו למלא את הים התיכון בדמעות הרבות שנשפכו מהן. הדמעות זורמות וזורמות ללא הפסק וללא מנוח. כל זה קורה בהזכרי באותה שנה.

היום אני נזכרת בשיחתי עם דייב. היום אני יכולה להתחיל לחייך. הפעם זה אמיתי: אני מתחילה לחזור לעצמי לאט לאט, אני מרגישה ומזהה את עצמי. היום אני אוגרת את הכוחות ויכולה כבר לדמיין את הצלחתי. אני מרגישה חזקה יותר, כמו בהתאוששות ממחלה קשה. מתחילה לאט לאט להנות מדברים קטנים. היום אני יכולה לראות ולדמיין לעצמי את העתיד…"

"תקשיבי לי טוב" הוא לוחש לי באסרטיביות, "את יושבת ומתחילה לכתוב". – "טוב דייב".
"את יודעת שזה יעזור לך", חוזר ואומר לי דייב, צודק כל כך. הרי הראש שלי מלא, עמוס וכואב, לא מותיר לי ברירה אלא לקחת כדורים בתדירות של כל 3 שעות ולו רק כדי להפסיק את הכאב הזה. "את צריכה לשחרר, לשחרר, ברגע שתתחילי לכתוב לא תוכלי להפסיק".
שוב הוא צודק הדייב הזה. הוא כנראה יודע מה הוא עושה, הרי אם יש משהו שאני כל כך אוהבת זה לכתוב. ואם אכתוב על הדף ואצליח להוציא לפחות חלק ממה שקיים שם למעלה, בחלק העליון של הגוף – שעושה לי לא טוב, המשקל הזה, העומס הכבד שמונח על כתפי ולא נותן לי מנוח – אולי אצליח סוף סוף להשתחרר, לנשום, לחזור לעצמי.

~ ~ ~


עותק של חמדה בר - אהובי1כך נפתח ספרה של חמדה בר "אהובי".
ב"אהובי" מתארת חמדה בשפה אמיתית וסוחפת את סיפור אהבתה הגדול, המשבר הגדול לא פחות אליו הוביל, ובעיקר את סיפור ההתאוששות וההחלמה.

את חמדה פגשתי לראשונה בשיאו של אותו משבר קשה וכואב. יחד יצאנו למסע מרתק, גם אם לא קל, של איחוי השברים וצמיחה, כשכתיבת הספר מהווה גם היא חלק מתוך אותו תהליך, והיא מלווה ומתארת אותו לפרטיו.

היתה לי הזכות ללוות את חמדה וללמוד ממנה לא מעט על כוחה המופלא של האהבה. לגבר, לילדים, ובעיקר – לחיים.

להזמנות: 054-6564242.

מודעות פרסומת
עם התגית: , , , , , , , , , , ,
פורסם ב-אימון בהבזק המצלמה, דייב כותב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

גמגום בלשון עבר | דייב למלמן | אימון בהבזק המצלמה
דייב למלמן | גמגום בלשון עבר

לקביעת פגישה, ולכל שאלה,
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»