עם כל הצלחה שאנחנו מצליחים וכל הישג שמשיגים, מגיעים תמיד באותה החבילה, גם החרדה והפחד לאבד אותם.
עופר, נשוי ואב לשלושה, הגיע אלי עם גמגום לא קל אותו סחב מגיל מאוד צעיר. ממש מאז שהוא זוכר את עצמו הוא זוכר גם הגמגום איתו.
גם הוא, כמו רבים אחרים בגילו, הספיק לעבור כמעט כל טיפול אפשרי – ביקורים אצל קלינאית תקשורת, אימונים מפרכים מול תוכנת מחשב, קבוצות תמיכה וכו'…
"אני יודע שאנחנו בדרך הנכונה אבל עדיין כלום לא זז" שיתף אותי עופר במהלך המפגש החמישי שלנו בתחושת התסכול שלו.
אם לומר את האמת גם אני התחלתי קצת להיות מודאג. בשלב כזה של המפגשים לרוב כבר מורגש ממש שיפור ניכר באופן הדיבור, ואילו אצל עופר עדיין לא ניכר שינוי של ממש ברמת הגמגום ובעיקר באופן בו ניהל את חייו.
סיימנו את המפגש בחיבוק וסיכמנו להתראות שוב באותו היום ובאותה השעה בעוד שבוע.
ואכן כעבור שבוע, באותו היום ובאותה השעה (מועד המפגש הקבוע שלנו) הגעתי לסטודיו והמתנתי לו.
כבר קרה בעבר שעופר איחר מעט אך משעברו כבר עשרים דקות והוא עדיין לא הגיע וגם לא התקשר, התחלתי להיות מעט מודאג.
חיכיתי עוד כמה דקות לפני שהתקשרתי אליו לנייד וזכיתי לשוחח עם המשיבון … השארתי הודעה ובקשתי כי יצור איתי קשר ברגע שיוכל.
למחרת בבוקר, משלא יצר איתי כל קשר מאז אתמול, התקשרתי אליו שוב. ושוב ענה המשיבון. הפעם ויתרתי על הצעתו המוקלטת להשאיר הודעה ובמקומה סימסתי לו הודעת טקסט קצרה.
עברו עוד כמה ימים ומעופר לא התקבל כל אות, סימן, או רמז. וגם לא מענה להודעת סמס נוספת ששלחתי.
ואילו אצלי הדאגה וההתלבטות כיצד לנהוג רק הלכו גברו – להתקשר שוב ? לשלוח עוד הודעה ? או להרפות ולקוות כי הוא בטוב ופשוט בחר לא להמשיך בסדרת המפגשים שלנו.
להתקשר שוב אליו לא התקשרתי אך הדאגה עדיין צצה מידי פעם והמשיכה ללוות אותי.
עד שלפני שבוע הוא התקשר.
אני בטוח שלמרות השיחה הקצרה ששוחחנו הוא הצליח לזהות את השמחה וההקלה בקולי.
הוא לא הסביר יותר מידי רק ביקש כי נקבע פגישה, ואכן כך עשינו.
רציתי למחוק כל מה שקשור
"קרה לי משהו מוזר ומדהים" סיפר עופר כשנפגשנו בסטודיו כעבור יומיים, כשהוא מדבר כמעט לגמרי שוטף ואני נותר פעור פה ונדהם לנוכח השינוי….
"ישר אחרי הפגישה האחרונה שלנו, אין לי שום הסבר לזה, זה פשוט קרה – פתאום הפסקתי לגמגם. אבל לגמרי.
לא תקיעות, בלי כל התנועות הלא רצוניות, כלום. פתאום דברתי שוטף. זה היה פשוט מדהים"
"אתה רציני ???" שאגתי עליו בחיוך ענק של שמחה "איך ? למה לא התקשרת לספר ???"
"אז זהו שמה שעוד היה מוזר" המשיך עופר כשהוא מחייך במבוכה "וזה באמת ממש לא שום דבר אישי נגדך, פשוט הייתי בכזה היי … הרגשתי שאני רק רוצה לדהור קדימה, ליהנות משטף הדיבור שכל כך חלמתי עליו כל השנים.
לחגוג בענק את החופש הבלתי צפוי הזה שפתאום קבלתי.
והרגשתי צורך לנתק מגע עם כל מה שקשור לגמגום. לא להתעסק עם זה, לא לדבר על זה, לא לדבר על זה איתך, כלום…
כאילו מילה מקוללת שאם רק אגע בה עוד הכל עלול לחזור אלי…".
"אז פשוט ניתקתי הכל.
לא התקשרתי אליך, ולא השבתי להודעות שהשארת לי.
רציתי להתנתק ולמחוק את כל מה שנגוע וקשור לדבר הארור הזה – הגמגום.
עד שבוקר אחד, לפני שבועיים, בלי קשר לכלום, פתאום זה חזר…ושוב אותן תקיעות, וכל העוויתות וההברות הקשות והכל…".
קבלו את העבר
אתמול סיימנו את סידרת המפגשים במהלכם הצליח עופר להבין, מה שאני מקווה שכל מי שמתמודד עם הכשלה עצמית כזו או אחרת יבין, כי אין טעם לנסות ולמחוק או לברוח מהעבר בו הגמגום היה חלק בלתי נפרד מחייכם.
עם כל ניסיון שכזה תשיגו בדיוק את הדבר ההפוך ותאפשרו לגמגום להמשיך ולדבוק בכם.
אל תפחדו לדבר, להתעמת, להזכר בו…ההכשלה העצמית הזאת היא חלק מעברכם, הפחד וניסיונות הבריחה ממנה רק מאפשרים לה להמשיך ולהתקיים עבורכם.
תאמצו את ההיסטוריה שלכם.
עד כמה שקשה להכיר בכך כנראה הייתם צריכים לעבור את מה שעברתם בכדי להגיע למקום בו אתם נמצאים היום.
וההוכחה לכך היא שעשיתם זאת.
סביר להניח שלכל התקדמות רוחנית שלכם קדמה "נפילה" כלשהיא. אותם זמנים חשוכים, אפיזודות קשות, התכווצויות וניפוץ חלומות… כולם היו במקומם.
אמצו אותם מנקודת המבט הזאת. קבלו אותם, כבדו אותם ורק מתוך כך תוכלו לשחרר אותם ולאפשר לעצמכם לשקוע ברגע הזה של העכשיו המכונה הווה.
רגע של התהוות שהוא כולו מתנה שרק מחכה שתפתחו אותה, תהנו לגלות אותה, ותתענגו עליה.
תרגלו את החיים ברגע ההווה וסרבו לאפשר למחשבות המבוססות על העבר להגדיר אותכם.
שלכם,
דייב
