בסיומו של חודש בו הגיעו אלי אנשים מירושלים, חצרים, ואפילו פריז, אני לא יכול שלא לחשוב על אותו אבא מבאר-שבע שטען כי זה רחוק לו, ובו ברגע סגר בעצם על ההזדמנות לאפשר לבנו מעבר לחיים חופשיים מגמגום.
שלא תחשבו לרגע שאותו אב באמת לא רוצה את הטוב ביותר בשביל הבן שלו. ועוד איך הוא רוצה. אלא שהוא, כמו לא מעט מגמגמים והורים למגמגמים, כבר עייף.
"הייתי כבר במלא טיפולים – קלינאית תקשורת, תוכנת מחשב, היפנוזה ,שפינוזה… אפילו נשפתי חמש מאות פעם על דף… " מספר לי דורון, בן 23 מקרית גת.
"שמע" אני אומר לו "יכולת גם להיות בעוד מאה טיפולים. אם אתה לא עושה את הדבר הנכון, אין למספר הטיפולים שום משמעות. עבדת כל הזמן על טכניקה לדיבור, שאין לזה שום קשר לגמגום. גמגום קשור בחשיבה מנמיכה, בבריחה, בהתכווצות ובהצטמצמות. גמגום קשור בחוסר היכולת שלך להלביש רעיון טקסטואלי על מצב בפועל, גמגום קשור בהזדהות שלך עם דמות שמובילה אותך, במקום שאתה תוביל אותה".
"אתה יכול לדוגמא להיות מאוד מצליח, נבון ומוכשר, ועדיין יהיה לך מאוד קשה להשתלב בשיח בין שלושה אנשים. והכל בשל העובדה הפשוטה שאתה כל הזמן תהיה טרוד באיך אתה נראה/נשמע/נתפס. האם זה קשור לטכניקת דיבור לדעתך? האם יש לזה איזה שהוא קשר לסוג הטיפולים בהם היית ?… "
דורון בחר לעשות פעם בשבוע את כל הדרך מקרית גת. ואני ? אני לא מצליח להוציא מהראש את אותו אבא מבאר-שבע שהיה כבר כל כך קרוב להעניק לבן שלו את מתנת החופש מגמגום…