החוכמה היא למצוא את האור שיש בכל אחד מהם

בסוף שבוע שעבר ישבתי עם נציג בכיר של מערכת החינוך הישראלית.
סיפרתי לו על מורה ללשון שמלמד באחד התיכונים בראשון לציון. ניר דויד קוראים לו, למורה, וכשהוא מלמד לשון, על הדרך ומתוך הלשון, הוא מדבר על תרבות הצריכה, על טלויזיה, מנהיגות חברתית, פרסומות, ועוד כל מה שעוטף אזרח ישראלי, בטח אזרח צעיר בגיל תיכון.
אף תלמיד שיושב אצלו בכיתה לא שואל את עצמו "למה לכל הרוחות אני צריך את השטויות האלה" או "מה זה יעזור לי". ההפך – התלמידים נהנים ומחכים בקוצר רוח להמשיך ולהחכים גם בשעור הבא.

"מה שמשרד החינוך צריך לעשות" אמרתי לו "זה להזמין את ניר דויד, שגם מחנך בבית הספר בו הוא מלמד, ולשאול אותו איך הוא עושה את זה, מה הכלים שלו. ובעיקר לבדוק איך ניתן להכשיר עוד נירים כאלו. לבדוק מה יש בו שכל כך מייחד אותו –  האם זאת הכריזמה, הידע, יכולות התקשורת שלו ?  פשוט לנתח את ניר דויד כדי למצוא ולהכשיר עוד ועוד כאלה שיצטרפו למערכת החינוך.
במקום לקשקש על תקציבים וחרדים תייצרו מחלקת סקאווטינג. בדיוק כמו שמועדוני כדורגל איכותיים (ברצלונה לדוגמא) נוסעים בכל העולם לחפש את הילדים (השחקנים) הגדולים והמוכשרים ולהביא אותם למועדון, צאו גם אתם ועברו בכל בתי הספר בכדי לאתר את כל אותם "ניר דוידים" ובחנו  מה זה שכל כך מיחד אותם ומייצר את אותו מגע ייחודי והקשבה אצל התלמידים הלומדים אצלם".

"אבל דבר ראשון שאתה צריך לעשות זה להזמין את ניר דויד למשרד שלך ולדבר איתו. סביר להניח שזה יקדם מאוד את שבוע העבודה שלך".

"טוב, נראה" הוא ענה לי. מהסוג שאתה יודע שהסיכוי שארקוד ריקוד ארוטי עם ניר גבוה מהסיכוי שמחר הוא יתקשר אליו.
וניר ? ניר כנראה ימשיך וילמד שעורים פרטיים בתנ"ך או לשון.. וכל תלמיד שישב אצלו ירוויח לא רק ציון גבוה אלה איכות ואזרחות מצוינת, ואנחנו נשאל את עצמנו האם באמת יש עתיד במשרד החינוך ונקווה שניר דויד יהיה גם המורה של הילדים שלנו או לפחות איזה יחיד סגולה כמוהו שכמו ניר השתרבב לגמרי במקרה למערכת החינוך מבלי שהמערכת בכלל תבין עד כמה הם, ורק הם, זו המהות של מערכת חינוכית מצמיחה.

~ ~ ~

דברים אלה פרסמתי לפני כמה ימים כפוסט על קיר הפייסבוק שלי.  התגובות שגרר הפוסט גרמו לניר להצטרף ולומר את דברו:

דינה: הממשלה פשוט לא רוצה לשפר את מערכת החינוך, לא רוצה אזרחים מודעים שחושבים על הבעיות שהביאו תרבות הצריכה, שטיפת מוח של הטלוויזיה. הם לא רוצים שיגדל פה דור של מנהיגות חברתית. מתאים להם אזרחים שטופי מוח של הפרסומות שלא שואלים יותר מדי שאלות על פערים חברתיים, יוקר המחיה, שחיתות שלטונית וכו'. לדעתי גם המורה שכתבת עליו יקבל נזיפות שמדבר יותר מדי על החיים במקום ללמד לשון.

יולי: כשמתוגמלים היטב, בין השאר, יש סיכוי למורים טובים יותר. יש עוד פקטורים כמובן, אבל אחד מהם ללא ספק זה שלמורה יש ראש שקט בהקשר של פרנסה.

ניר:  דייב, יכולת לתת לי איזו אזהרה מראש . אייקון מסמיק לא קרוב אפילו להעביר את המסר. תודה לך.
דינה, כן, אני יודע, אני עלול לספוג נזיפות על אי עמידה בתכנית הלימודים וכו', אבל אם נודה על האמת, כל נושאי הלמידה לבגרות יכולים להילמד בלמידה מרוכזת של חודשיים שלושה. אני אומר זאת מניסיון. כך יוצא שאני מצליח (איכשהו) לשוחח על ענייני דיומא וגם ללמד לשון. צריך גם לקחת בחשבון, שכפי שאמר דייב, אפשר ללמד לשון דרך כל נושא בעולם. מערכת הצורות דרך גזענות, תחביר דרך השפעות התקשורת, כתיבת מאמרים טיעוניים דרך סיפורו של איי… סליחה, של הזמר המפורסם ההוא, וכן הלאה. הרי גם ככה העברית נלמדת דרך הטקסטים, אז למה דווקא דרך "נדידת העגורים" ו"המשפחה בסין". ובכל זאת, אם אנזף, אקבל זאת באהבה גדולה.
יולי, לצערי ולצער העולם, את כמובן צודקת. תמיד מיקמתי את המקצוע שלי בראש פירמידת המקצועות החשובים. יסלחו לי חבריי במקום השני, הרופאים (שגם משכורתם שלהם אינה ראויה), אבל לקליניקה שלי באים הפציינטים גם כשהם בריאים.

אריק: "איך הוא עושה את זה ,מה הכלים שלו האם אפשר להכשיר עוד נירים כאלו,מה כול כך מייחד אותו האם זה קשור בתקשורת \כריזמה \ידע" . ניר, אתה פה (נעים מאד). אז אולי תוכל לענות על מה שדייב מצביע עליו? איך אתה עושה את זה? ומה בעצם אתה עושה?

ניר: היי אריק. בהנחה שאתה מכיר את דייב, אתה יכול לשאול אותו את אותה שאלה בדיוק. אין לי מושג כמה דייבים למנמנים יש בארץ (אם בכלל), אבל יש לי הזכות להכיר את האבטיפוס.
בכל זאת אנסה לענות לך, בקושי, כי נחתומים לרוב לא מעידים על עיסתם (אולי ברולדין).
ילד אינו יכול ללמוד מאדם שהוא אינו אוהב. נקודה. סימן קריאה.
אז אני פשוט נותן להם להרגיש שאכפת לי מהם, זה לא כזה קשה.
קצת אל"פים יסייעו לנו בכל מקצוע – אמת, אהבה, אמונה, אכפתיות, אחריות, אופטימיות, אחדות, אחידות, אחר, אני, אתה, אנחנו, אהבה אמרתי…?

אריק:  מעניין. אך האם זה מספיק? אני מבין שזה הכרחי, אבל מה אתה עושה עם ילד שלא לומד למרות שאתה מבהיר שאכפת לך ממנו? אמנם לא היה לי ניסיון כזה עם ילדים, אבל בהחלט פגשתי מבוגרים (בעיקר מבוגרות…) שסרבו בכל תוקף ללמוד למרות שהיה לי אכפת מהם.
אני אודה שתשובה כזו לא מספקת אותי משתי בחינות: ראשית, מפני שקשה ללמד אכפתיות. ואולי זו שאלה שצריך להתמקד בה אגב – אילו נורמות ומבנים מוסדיים יעודדו מורים לאכפתיות יותר גדולה כלפי התלמידים, או ימשכו מורים יותר אכפתיים למערכת? אבל זוהי שאלה אחרת.
שנית, וחשוב יותר, מפני שאני חושב שלפחות עם בני נוער, המצב הוא כבר יותר דומה למבוגרים (והמבוגרות), ולכן אני חושב שהשאלות המעניינות מתחילות אחרי שנתיב האכפתיות נכשל. אני מאמין שאין מורים רבים שיודו אפילו לעצמם שלא אכפת להם מהילדים. נדמה לי שהשאלות לגבי הקצאה של האכפתיות הזו, או יכולת לזהות הזדמנויות בדינאמיקה בכיתה, או יכולת להשרות פעילות בזמן שבין השיעורים הם סוג הנושאים שאני בטוח שמורים טובים יודעים לטפל בהם היטב.

דייב: אני לא חושב שזה עניין של איכפתיות כמו לגרום לילד להיות מעניין ושייך. אתה יכול לגרום לילד להיות מעניין אם אתה מתלהב ממה שיש לו להגיד, אם אתה יכול להתווכח איתו על מה שיש לו להגיד. לפני שנה בערך הוזמנתי לתת הרצאה בעמותה במרכז הארץ. ברגע שעליתי לבמה שאל אותי נער עם הרבה גסות "זה הולך להיות מעניין או משעמם" תשובתי היתה "אם אתה אדם מעניין זה יעניין אותך אם אתה משעמם זה ישעמם אותך". הבחור ישב והיה חלק בלתי נפרד מההרצאה ומאוד נהנה . למה? כי הוא רצה להיות מעניין. הוא רצה להרגיש מעניין. היה פה דיבור לפוטנציאל שלו. אריק יקירי השאלה היא לא כמה היה איכפת לך מאותן נשים מבוגרות שלימדת, אלא כמה נתת להן להרגיש משפיעות עליך ובסביבה שבה הןפועלות. אני ממשיך להיחבר לאמירה של ניר שאומרת ילד אינו יכול ללמוד מאדם שהוא אינו אוהב.

~~

ניר:  השבוע העברתי שיעור פרטי לילדה בכיתה ח'. מפגש ראשון. האם התקשרה אליי לאחר שהילדה נואשה מעברית וקיבלה נכשל במבחנה האחרון. ישבתי איתה וביקשתי לראות את המבחן. הציון היה 44. "כל הכבוד". הילדה הסתכלה עלי בלסת שמוטה. מה פתאום אני אומר לה "כל הכבוד" על ציון נכשל? הסברתי לה. אמרתי לה שחצי מהחומר היא כבר יודעת ממש טוב ועובדה, היא קיבלה כמחצית מהנקודות. הילדה חייכה אליי. תחילה במבוכה, ופתאום חיוכה גדל. היא הצליחה לראות את האור בחושך הזה של הנכשל המאיים.
בסך הכול לקחתי נתון קיים ושפכתי עליו אור מנקודת מבט שהיא לא ראתה. נקודת מבט חיובית, כזאת שזורעת זרע ראשון של ביטחון עצי ואמונה ביכולותיה.
אני מוסיף למילות האל"ף שלי את המילה "אור". החוכמה היא למצוא את האור שיש בכל אחד מהילדים האלה. לכל אחד יש משהו שהוא טוב בו, ואני מספק להם את החמצן שמגדיל את הטוב הזה פי עשרת מונים. אמרתי להורי הילדים שלי בתחילת השנה (המטאפורה לא שלי, מודה). אם אמצא שאחד הילדים שלי בכיתה טוב דבר אחד וזה להפעיל מברג פיליפס, אני אגיע כל בוקר שעה לפני כולם ואפרק את כל השולחנות בכיתה. אח"כ אגש אל הילד כשאני מחזיק מברג ביד ואומר לו "מה אתה אומר? רוצה לסדר את הבלגן הזה?"" הילד הזה יזכה לדימוי עצמי שמעולם לא ניתן לו כי אין מקום בבית הספר לכישרון הזה. מהדימוי העצמי הזה הוא גם יהפוך להיות אדם מצליח יותר בתחומים אחרים, לאדם חיובי ומועיל, לאדם טוב ואהוב. למה? כי הוא מרגיש סוף סוף משמעותי ושייך. ככה משנים אנשים! ככה משנים מערכת! זה לא בשמיים, זה רק דורש מאיתנו יותר תשומת לב ואת בסך כל האל"פים מהערתי הקודמת.

~ ~ ~

מודעות פרסומת
פורסם ב-אימון בהבזק המצלמה, דייב כותב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

גמגום בלשון עבר | דייב למלמן | אימון בהבזק המצלמה
דייב למלמן | גמגום בלשון עבר

לקביעת פגישה, ולכל שאלה,
מוזמנים ליצור קשר
בטלפון 077-3311444
או באמצעות הטופס »»