אז זהו, היום זה קרה – סשן של שלוש וחצי שעות עם צעיר קסום, שהגיע עם אימו במיוחד מארצות הברית לכמה מפגשים במטרה אחת – לייצר דיבור חופשי, הסתיים.
כמות הפעמים שאני גמגמתי מולו עם האנגלית שלי הייתה כמעט בלתי נסבלת… למזלי הוא היה כל כך קסום וסובלני שהרגשתי אפילו שהביטחון שלי עולה מולו.
חצי שעה רק הסתלבטנו על האנגלית שלי (תודו שזה מצחיק שבחור עם שם כזה לועזי כמו דייב, ככה מגמגם אנגלית…), תוך שאני מצידי דאגתי להסתלבט עליו, שכן הבחור לא יודע מה זה כדורגל. לך תבין אמריקאים…
ובתוך כל ההסתלבטויות והצחוקים היו אילתור, ושיח, וכניסה לדמות, ויציאה ממנה, וצחוק נהדר ובלתי נשלט.
(אגב, תוך כדי צחוק אנשים לא מגמגמים. מדהים, נכון ?).
אני יכול לומר דבר שאף פעם אני לא אומר בכזה ביטחון, בטח לא אחרי המפגש הראשון: הגימגום שלו יברח החוצה.
זה גימגום שפשוט נתקע במקום הלא נכון, עם הצעיר הלא נכון, וכשהוא יחזור הביתה הוא יחזור חופשי בדיבורו.
בסוף המפגש נסעו האם והבן לטייל ולבלות באתר התיירות של ראש הנקרה ואני נשארתי קצת עם עצמי.
מותש פיזית התגלגלו לי המחשבות ונזכרתי בשיחת הטלפון עם אותה אישה מטבריה שהתקשרה אלי ממש לפני כמה ימים.
היה לה סיפור כל כך נכון למה היא לא יכולה כרגע להגיע: זה רחוק לה, הילדים בבית ספר, אין לה בייביסיטר, היא אם חד הורית, אין לה שום בוקר פנוי… והכל כל כך נכון ומובן. רק לבן שלה בן ה- 14 זה לא נכון!
זה מה שקורה כשסיפור מנצח את התוצאה הרצויה . תקיעות.